אולי יותר מכל, המתקפה הישראלית בעזה חשפה תהליך הקצנה מסוכן בו נתונה החברה בישראל. תהליך זה כמוהו כשקיעה בתוך הלם, הלם קרב, שבו כל מעשה של השלטון נראה כמוצדק וכלגיטימי. פעולות כמו הפצצה מסיבית של ריכוזי אוכלוסיה בידי מטוסים ישראלים הפכו למציאות, קודם בלבנון ועכשיו בעזה, ואיש לא ממצמץ.
אם לפני ארבע או חמש שנים דרגים מבצעיים בצה"ל עוד התלבטו האם מותר לשגר טיל אל מכונית של "מחבל" בה נוסעת גם אשתו, היום נראה שגם השכן של השכן וילדיו הפכו לבני מוות. אם במבצע "חורף חם", לפני כשנה, "תג המחיר" הסתכם בקרוב למאה הרוגים בתוך יממה, הנה הגיע מבצע "עופרת יצוקה" כדי ללמדנו שמאות פלסטינים הרוגים בהפצצה ישראלית אינם חלום בלהות אלא מציאות קיימת.
במציאות הזו, הרג של גברים, נשים וילדים פלסטינים הולך והופך לעניין של מה בכך. הסיפור שמוכרים תעמולני ההפצצות הוא שכל תקיפה מכוונת נגד "יעדי חמאס" או "תשתיות חמאס", ושאם נהרגו חפים מפשע הרי שמדובר בטעות. במילים אחרות, לנגד עיננו מתרחש תהליך מדאיג של הלבנת פשעי מלחמה, על ידי מיתוגם כלחימה בטרור.
מספיק שמטרת התקיפה תוגדר כמכוונת נגד טרוריסטים כדי להצדיק כל סוג של הרג, כדי לדחות כל סוג של בדיקה או ביקורת. כאשר עוצמים את העיניים לנוכח הדיווחים מעזה או המראות המציפים את ערוצי הטלוויזיה הזרים, כל מה שנשאר זה לקבל באופן אוטומטי את הגירסה הרשמית של דובר צה"ל. לפי הגירסה הזו, כמו במערכון המפורסם של חנוך לוין, כולם במילא מחבלים.
מחריד לראות כיצד, בעוד שבזירת ההסברה העולמית שגרירי ישראל נאבקים כדי להצדיק את ההרג המסיבי של אוכלוסיה פלסטינית (קוראים לזה "הסברה"), הניצחון המוחץ של השלטון הישראלי, גם הפעם, הוא ניצחון פנימי: טיפוח הלם הקרב שהחברה הישראלית לוקה בו, שכנוע האנשים שלא היתה ברירה אלא "לעשות משהו", ושהזוועות שאותו "משהו" כולל הן כורח המציאות. דומה שהדגל השחור המפורסם של צה"ל, זה מכפר קאסם, נקבר מזמן באיזה ארון אפסנאות נידח.
קהות מוסרית הולכת ומאפילה
כיצד ייתכן שכאשר המטוסים מפציצים, החברה הישראלית מקבלת את ה"לוקשים" שהשלטון מוכר לה בכזו קלות? כיצד אנשים חריפים וביקורתיים נאלמים לפתע דום ורואים בגירסת דובר צה"ל אמת צרופה? כיצד אנשים מתונים הופכים לתאבי דם? כיצד אנשים יצירתיים אינם מצליחים לדמיין שום פתרון לסכסוך לבד הרג מסיבי (אך כמעט באותה נשימה מוסיפים שמבצע צבאי בעזה ממילא לא יעצור את הקסאמים)? כיצד אנשים רציונליים בדרך כלל מעודדים מהרג של בני אדם כי "צריך ללמד אותם לקח"? כיצד כמה חברים, אנשים הומניים שהמוסר הוא נר לרגליהם, מאבדים את הצפון וטוענים ברצינות כי אם חמאס מבצע פשעי מלחמה הרי שגם לישראל שמורה הזכות לעשות זאת?
כל מי שהחברה שאנו חיים בה יקרה לליבו, כל מי שמאמין בזכויות אדם, כל מי שמוקיר את ערכי היהדות, ראוי שיזדעק לנוכח הקהות המוסרית ההולכת ומאפילה על החברה בישראל, ולנוכח פעולותיו של הצבא בעזה. זה הזמן לעצור את ההרג. זה הזמן להיכנס למשא ומתן אמיתי עם חמאס על רגיעה ועל שחרור אסירים, תוך כדי הסרת המצור מעל תושבי עזה.
כל מי שתומך בתקיפות ישראל בעזה, אך בה בעת מאמין כי בלחימה צריכים להתקיים חוקי מוסר כלשהם (למשל, לא לרצוח חפים מפשע), ראוי שישאל את עצמו האם יושמו חוקים שכאלו, ויותר מכך - האם הוא יכול לדמיין לעצמו איך נראית התנהלות לא מוסרית של צה"ל. החשש הוא שככל שהזמן עובר, לא ניתן לדמיין בכלל התנהלות שכזו (אם היא מוגדרת כ"לחימה בטרוריסטים"), שכן כל מעשה של הצבא נתפס כלגיטימי. החשש הוא כי החברה הישראלית הולכת ושוקעת בהלם הקרב שלה, במסגרתו מעשי השלטון תמיד נראים צודקים, ודיבור על מוסר הוא נחלתם של בוגדים.