שירים מהחדר

מתוך השנה האדירה שהיתה לדיינג'ר מאוס בחרנו שלושה שירים שהם תאומים לא זהים; יש ב-"Gamma Ray" של בק, "Baby Blue" של מרטינה ו"Charity Case" של נארלס בארקלי את אותה אסתטיקה לו-פיית, אותו מקצב, אותו סאונד תופים ואותה אווירה פסיכדלית שבחלקה היא רטרואית ובחלקה פוטוריסטית, כשבמקביל ברור שכל אחד מהם נתפר היטב למידותיו של המבצע המחונן שלו.

צריך להיות להקה באמת גדולה בשביל לשיר ככה על אהבה נכזבת, להשתמש בדימויי מזג אוויר, ועדיין להצליח לעורר את המעיים כמו ב"Closer". ככה פותחים אלבום - עם הסירנות המעוצבות של קינגז אוף ליאון וזעקת הרחמים של כיילב ברגע שהוא מסכם את תחושת הפחד והבדידות והיאוש שלו. זה מתקרב!

זה לא בדיוק רוק; לא בדיוק היפ הופ וגם לא אלקטרוניקה. "L.E.S. Artistes" הוא הכל ביחד, והוא עדיין מצליח להישמע קוהרנטי, כאילו מדובר בז'אנר חדש שלא שמענו עליו עד היום. הקול הממכר של סנטוגולד, גולמי ומלוטש בו זמנית והניגוד הבלתי נתפס בינו לבין המראה שלה הופך את השיר הזה למגניב עוד יותר.

האלמנט הכי מבריק בבלק קידס הוא היכולת לספר את הסיפור של הילדים הדחויים, אלה שאין להם אף אחד ביום שישי בערב, אבל אחרת: פתאום, אפשר לחייך גם כשעוד בחורה עקרה לך את הלב עם פלאייר, אפשר לא לרצות להתאבד אחרי שאלוהים שפך עליך גיגית של חומצה. "Hurricane Jane" אומר שרגשי נחיתות הן צעדי הריקוד הכי מרגשים שיש.

Single Ladies בא ביחד עם הקליפ הסופר דופר קולי שלו, שעשה לנו לנופף ביד של הטבעת עם אטידוד, לפחות עד שאיזה מנהל חשוב עבר במסדרון ותהה מה נסגר איתנו. הביט שלו מתכתי ומשוגע ומצליח להוציא גם מהגב-גבר שבגברים איזה קליק עם האצבע והטיית צוואר.

אי אפשר לדבר על 2008 מבלי לדבר על MGMT והשיר שהפך כל יום שחור לזהב, שביקש מאתנו לשלוט בעצמנו אך בעצמו פירק כל עצם בגוף מרוב אושר. כשנפגוש את אהבת חיינו, הדבר הראשון שהיא תגיד שזה השיר האהוב עליה.

אם צריך להגדיר את הרגע שבו "Third" של פורטיסהד הופך מטוב ל"אלוהים איך בכלל חיינו בלעדיו" זה השיר הזה: הריף האקוסטי שלתוכו בת' גיבונס לא רואה מסנטימטר את כל זמרות הדה לה שמטע שניסו להחליף אותה. “The Rip" המורבידי עם הריפ מהרולינג סטונס הוא רגע שיא שאחריו אפשר רק לחכות לסוף העולם.

גם כשנדמה לך שכבר מיצית את בובי גילספי והכנופיה שלו מגיע שיר כמו "Uptown" ומראה לך – כמו גם לכל להקה שחושבת שהיא יכולה לערבב דאנס ורוק ולצאת בשלום – שיש לך עוד הרבה מה ללמוד מפריימל סקרים. ככה נשמע דיסקו כשהוא יוצא ממשורר אקסטזי עם לב שבור; באס מתגלגל, חטיבת כלי קשת, פלצטו מלחשש, פזמון הרסני ומלים על בילויים בעיר העילית. וחכו שתשמעו את הרמיקס של אנדרו וות'רול.

לו שודרה "חדש, חדיש ומחודש" כיום, היתה שוש עטרי - מנוחתה עדן - מזכה ללא כל צל של ספק את "Blind" של הרקולס אנד לאב אפייר בתואר דיסקו-טיל. עם הבאס שמתגלגל כמו כדור שלג אלפי, הביט השאפלי והמחווה של אנתוני הגרטי לסילבסטר, "בליינד" - גם ברמיקס של פרנקי נאקלס וגם בגרסה המקורית - גרם לנו לרקוד כאילו תאורת הפלורסצנט הדוחה שמעלינו היא כדור דיסקו ענק ונוצץ.

הצמרמורת ש-"Touch I'm Gonna Scream Pt.2" של מיי מורנינג ג'אקט הזה מעבירה אותנו נטועה בטקסט שלו שאומר כך - כל כך הרבה זמן עבר מאז שמישהו אתגר אותנו; שגרם לנו לחשוב ולהרגיש. והתחושה הזו היא נפלאה ושלעולם לא יעזו להפסיק אותה. כי מה שווים החיים ללא פעימות הלב והחיוכים והאמונה במשהו נשגב יותר - או לורד! - שהשיר הזה גורם לנו להאמין בו. מנגיעה כזו אי אפשר שלא לצרוח.