איך השמים לא נפלו עלינו אתמול?

בזה אחר זה עלו לשידורי הרדיו גנרלים בהווה ובעבר. אלופים בדימוס, תתי אלופים במדים, אלופי משנה במילואים, כתבים צבאיים, דובר צה"ל, פיקוד העורף, כתבים לענייני ערבים, פרשנים, שדרנים. הגבול בין חיילים לאזרחים, מה שבין מדים לחליפות, בין מילואים לסדיר ובין תקשורת לדברור צה"ל, הטשטשו לבלי היכר.

כל העם צבא. בזה אחר זה הם היללו את ה"איפוק" שבו נהג צה"ל עד כה, את ה"דיוק" בפגיעה במטרות, את "אפקט ההפתעה", את "האלימות הפלסטינית". בזה אחר זה, כמו מצעד איוולת אינסופי, הם היללו את "בנק המטרות", את העובדה ש-80 כלי טיס השתתפו במבצע המסובך, ואת ההערכה שלא ניתן היה לחכות עוד. בזה אחר זה הם הצדיקו את פעולת הצבא. הם עשו זאת בלי להזכיר את המספר 200, בלי לציין את המילה אזרחים, בלי לספר שעזה נמצאת תחת מצור, בלי לנסות להסביר שהסכסוך לא החל עם ירי הקסאם, ובלי לקבוע שלא היה איפוק, שלא היה דיוק, שמה זה משנה בכלל אם היתה הפתעה, ושלאלימות הפלסטינית יש מקבילה ישראלית גדולה ומפחידה הרבה יותר.

גם בפוליטיקה, כמו בקבוצת תמיכה פסיכולוגית, ליטפו הח"כים זה את גבו של זה, מבכים את מר קורבניותם ואת יופי איפוקם. "הם הרי יורים עלינו קסאמים" צקצקו הראשונים, "ואנחנו הרי יצאנו מעזה" צקצקו השניים, "ואנחנו הרי הזהרנו אותם" צקצקו כל השאר. כמעט כולם היו עסוקים אתמול בהצדקת ההרג וההרס. לבני גיבתה את ברק, וברק גיבה את עצמו, ונתניהו גיבה את הממשלה, ומפלגת השמאל החדשה גיבתה את כל השאר. אמש, לפני תחילת מסיבת העיתונאים שסיכמה את המבצע בו הרגו חיילי צה"ל יותר מ-200 בני אדם, ניתן היה לראות את שר הביטחון מחליף חיוכים עם סגנו מתן וילנאי. השמים היו צריכים אז ליפול. אבל הם לא.

כי גם אזרחי ישראל היו עסוקים אתמול בהצדקת הפעולה. באמונה עיוורת ש"לא היתה ברירה" תמכו גברי, נשי וילדי ישראל בהרג מקביליהם ברצועת עזה. בטיפשות שאין לה דוגמה התגייסה אתמול שוב, בפעם המי יודע כמה, מדינה שכבר הבינה שאין לסכסוך הזה פתרון צבאי, להרפתקאה צבאית נוספת. תוך טשטוש חושים מוחלט, כשהם בולעים בתאווה את כותרות העיתונים ואת סיסמאות המדינאים, ביקשו אמש רוב אזרחי ישראל (שוב) לתת לצה"ל לנצח.

גם העובדות הפוליטיות, שאמורות היו להדהד בימים אלו, היטשטשו ונעלמו מהשיח הישראלי. ראשית, חמאס. מדובר במפלגה שזכתה בבחירות הפלסטיניות הדמוקרטיות, להן קראו ישראל וארצות הברית והעולם כולו. גם אם ישראל וארצות הברית והעולם כולו מאוד השתוקק שפתח ינצח בבחירות, זה לא קרה. הרעיון הישראלי המגוחך שניתן, בכוח הזרוע, לחזק את פתח ולהחליש את חמאס לא רק שלא יצליח, אלא שישיג בקרוב את התוצאה ההפוכה.

שנית, הקסאמים. מה שמוכר לנו יותר כ"טרור פלסטיני" הוא רק קצה הקרחון, אותו חלק שנראה מעל פני השטח, ובמיוחד אם השטח הוא מדינת ישראל. מתחת לפני השטח נמצא כל מה שקדם לקסאמים, וכל מה שנמצא סביבם. חיילי צה"ל אמנם עזבו את רצועת עזה, אבל הרצועה נותרה כבושה ע"י ישראל. אין יוצא ואין בא. הפלסטינים בעזה לא יכולים לצאת לים, הם לא יכולים ללמוד בחו"ל, הם לא יכולים לייבא מזון, הם נתונים תחת עין פקוחה של מזל"טים ישראלים וכלואים בתוך כלא צפוף שקוראים לו רצועת עזה. מתוך זה - מתוך כיבוש, מתוך לחץ, מתוך היעדר תקווה, מתוך היעדר משא ומתן - נולדים קסאמים. ישראל לא רוצה להבין, אבל אם היא רוצה להפסיק את השיגורים, היא צריכה להתמודד עם הכיבוש, עם הלחץ, עם הסגר, עם היעדר התקווה ועם היעדר המשא ומתן. הרג של שוטרי תנועה, אנשי חמאס וילדים לא יוביל להפסקת ירי הקסאמים על ישראל.

פיתרון צבאי. ההיסטוריה הוכיחה כבר מספר פעמים שהרג וכיבוש, גם של מי שישראל רואה כאוייביה, מעצים בעיות ולא פותר אותן. ישראל אמנם ניצחה בשישה ימים מספר צבאות ערב ב-1967, אבל כתוצאה מכך הפכה למדינה כובשת המתמודדת עד היום עם התנחלויות שהקימה בשטחים שמעולם לא היו שייכים לה. ישראל אמנם כבשה בשנת 1982 את "קני המחבלים" בדרום לבנון, אבל בכך הקימה את ארגון חיזבאללה. ישראל אמנם חיסלה בשנת 1992 את עבאס מוסאווי, אבל בכך מינתה לתפקיד את חסן נסראללה. ישראל אמנם חיסלה כבר כמה וכמה פעמים את ראש הזרוע הצבאית של החמאס, אבל במקומו, אם זה עוד מפתיע מישהו, עלה תמיד מישהו אחר.

את ירי הקסאם צריך להפסיק, ולתושבי שדרות מגיע לישון בשקט ולחיות חיים שלווים. אבל מי שרוצה בכך צריך גם לזכור שרצועת עזה היא כנראה המקום היחיד בעולם שבו כל אזרחיו הם נפגעי חרדה, וגם הם נלחמים על טיפות השפיות האחרונות שלהם. אם ישראל רוצה להפסיק את ירי הקסאמים היא צריכה לדבר עם חמאס, להפסיק את המצור על רצועת עזה, לתת לסטודנט הפלסטיני ללמוד ולדייג הפלסטיני לצאת לדוג. אם ישראל רוצה בהמשך שיגורי הקסאם, בפגיעה בתושבי שדרות, ובחיזוק שורות חמאס, היא צריכה להמשיך ולפגוע בתושבי רצועת עזה.

אתמול בשעה 11:30 בבוקר, בתוך דקה אחת, ישראל הרגה 225 אזרחים פלסטינים. גם אם "טייסינו הגיבורים" קיבלו גיבוי מלא מכל עם ישראל, זה לא ישנה את העובדה המבהילה שהם לקחו את חייהם של כה רבים, שהם הרחיבו את מעגל השנאה ושהם הגדילו את הסיכון הביטחוני על מדינת ישראל. גם אם הם רק מילאו פקודות, ואולי אפילו לא הרגישו מכה קטנה בכנף, הם הרגו אתמול 225 בני אדם, שיש להם אימהות ואבות, וילדים ואחים ואחיות, ושאירועי יום האתמול יהיו הדרך היחידה בה הם יתפסו את מדינת ישראל עד יומם האחרון. המחשבה של ההנהגה הישראלית שטייסי הקרב שלה יפסיקו את שיגורי הקסאם היא משוללת כל יסוד והיא אווילית בדיוק כמו המחשבה שמכבי אש ישתלטו על שריפה בעזרת זרנוקי דלק. למרבה הצער, להבדיל מכיבוי אש, בפוליטיקה הישראלית, הפיתרון הכושל הזה כובש את ליבם את אזרחי ישראל בכל פעם מחדש.

יום האתמול היה היום בו נהרגו הכי הרבה פלסטינים ביום אחד מאז החל הכיבוש הישראלי בשנת 1967, ובישראל כמעט אין פוצה פה ומצפצף. מלבד שר ביטחון אחד, אהוד ברק, שהזכיר לכולנו, דווקא ביום הזה, במסיבת העיתונאים בה הוא סקר את הפעולה שהסתיימה בהרג של מאות בני אדם, כי "עם חפץ חיים אנחנו". השמיים היו צריכים ליפול עלינו אתמול. אבל הם לא.