בלוז לחורף הגדול. סוף סוף יורד פה קצת גשם. אני חושב על המטפסים ששתלתי בגינה. עד לפני שבוע הם התייבשו בתוך העציצים, אבל ביום ראשון השגתי מקוש, מעדר וחפרתי עבורם בורות עמוקים בתוך אדמת הסלעים הגלילית. אחר כך, באותו ערב הלכתי לבית הכנסת הפצפון שנמצא בישוב הקטן שלנו.
שיעור לקראת חנוכה. בדרך התבוננתי בשמים, כל הכוכבים היו שם, האוויר עמד קפוא ולא היה סימן או רמז למבול שמתקרב ובא. רציתי לשמוע קצת הלכות חג, איפה צריך להניח את החנוכייה, מה צריך לברך על הסופגניה ולמי מותר בדיוק ומתי להדליק את הנרות. אבל בכלל לא דיברו שם על הדברים האלו, במקום זה שמענו הרצאה ארוכה על המשמעות של חנוכה על פי הסוד והזוהר שמתחבאים בתורת הקבלה.
המלים הקדושות הפכו לתלת-מימדיות, כל אות קיבלה משמעות אחרת. אפילו המלה חנוכה התפרקה והפכה לחנו ב-כ"ה. כלומר, משהו נעצר בדיוק ביום הראשון של החג, העולם האט וגם אצלי בהבנה, משהו באותו ערב קצת השתנה.
דלק לנשמה
בית המקדש ההיסטורי, כך הסבירו לנו, הוא גם הבית שלנו, או יותר נכון של נפשנו. בפנים, מתנהלת מלחמה פנימית. בתקופה שלפני חנוכה הקרב בשיאו, אולי בגלל הקור, אולי בגלל הימים הקצרים ואולי כך זה במחזוריות של טבע האדם.
בזמן הזה אפשר להגיע בקלות למחוזות שפלים של הרס עצמי ואובדן אמונה, עד כדי כך שאיננו מוכנים יותר לשתף פעולה. יש רגעים בהם כלום כבר לא יעזור לנו, לא מתיחה ולא הרפיה, לא מדיטציה ולא מסאז', לא מנטרה ולא טנטרה. הנפש נכנסת לדיכאון ונראה כי דבר לא יוכל לעזור לה. האמת, גם לי יצא לשוטט השבוע במחוזות האלו.
קטונתי מלהבין בפרוטרוט את כל המלים, המספרים והמשמעויות שטמונים ומוחבאים בחג האורות, אבל את המסקנה הסופית קיבלתי ללא עוררין. גם אם נראה שהיוונים ניצחו, היכל הנפש נותץ, החדרים שוממים וכל שנותר הוא גוף עייף שאפילו לא מסוגל לבקש לעצמו עזרה. אפילו ברגעים הקיצוניים האלו, בתחתית התהום האישית, בא חג החנוכה ומזכיר לנו שבכל נפש, גם אם היא פצועה ועייפה, מתחבא לו כד קטן. כד שמן פצפון, דלק לנשמה, רזרבה פנימית אחרונה לעת צרה צרורה.
האור דולק לתמיד
בעצם לא צריך יותר מכד קטן שידליק ניצוץ אור ובעזרתו נצעד במהרה את כל הדרך החוצה מהחושך. אז ניווכח כי גם אם בית המקדש האישי נראה מסביב הרוס ורעוע, תמיד יש נקודה בה ניתן לאחוז ולהרים את עצמנו חזרה מעלה.
האור הזה תמיד דולק אצלנו, גם אם כלו כל הקיצין. זהו האור האחרון, אבל גם הראשון, זה שהצית את הנשמה כשהתהוותה ונשאר לשמור עליה גם ברגעיה הקשים ביותר. חג החנוכה הוא חג האור, לא רק אור הניצחון ההיסטורי של המכבים על היוונים, אלא אור הניצחון האפשרי עבור כל אחד מאיתנו.
גם ברגעי החושך הגדולים ביותר, ברגעי החורף הפנימיים, כשהשמים של הנפש מכוסים בעננים, יש לנו אנרגיה מספקת כדי להדליק אור קטן ומשם - דלת היציאה מהחושך הפנימי היא כבר אפשרית, במיוחד כשהאדם יודע כי בעצם האור הזה אינו דולק רק שמונה ימים, אלא לתמיד.