מותו של ים המוות

כבר שנים שעובדיה רפופורט מנהל "חוף מינראל" בים המלח, רודף אחרי הים. ב-1996 כאשר רפופורט רק פתח את המקום, הוא מיקם את סוכת המציל במרחק הנדרש מהים. התייבשותו של ים המלח הרחיקה את קו המים מסוכת המציל ואילצה את רפופורט להקים סוכה חדשה. בשנת 2001 נאלץ רפופורט לפרק את הסוכה ולקרבה שוב לקו המים, זאת בעקבות נסיגה משמעותית נוספת של הים. היום, סוף 2008 רפופורט כבר לא לוקח סיכונים. סוכת המציל בחוף המקסים שלו היא סוכה ניידת. ככה זה כשממוקמים על שטח שמוגדר כאסון אקולוגי, אי אפשר לקבוע עובדות בשטח אלא רק להרכין את הראש בפני חסדיה של אמא אדמה.

זהו אסון איטי, כזה שנמתח על עשרות שנים ושמוחק לנו לאט לאט את אחד מפלאי עולם (ים מלח מועמד לפרוייקט "שבעת פלאי תבל החדשים בתחום הטבע"). למרות זאת, מעולם לא הצליח הנושא להגיע לתודעה הציבורית בישראל. להתייבשות ים המלח אין כנראה סקס אפיל כמו אסונות סביבתיים אחרים בארץ. היא לא ברומטר למצב הרוח הלאומי כמו מפלס הכנרת, ומסיבות שיפורטו בהמשך, לא ממש עומדת בראש מעייניהם של ארגוני הסביבה או של הפוליטיקאים, שמעדיפים לעסוק בנושאים יותר "קומוניקטיביים".

עד כמה חמור מצבו של ים המלח? כנראה שהרבה יותר ממה שחשבתם. מפלס הים איבד 27 מ' מגובהו בתוך 30 שנה וממשיך לאבד כמטר מדי שנה. ההתייבשות של הים הביאה איתה שורה של "מכות טבע", שטפונות עזים שהורסים כבישים ותשתיות, התייבשות שמורות הטבע, חופים שלמים, עד לא מזמן הומי תיירים, שהפכו ל"חופי רפאים" וצפי מדאיג להצפת בתי המלון באזור עין בוקק בטווח של שנתיים מהיום.

בעיקר מדאיגה היא תופעת "הבולענים". בורות ענק הנפערים לפתע ועלולים לגרום לפגיעה בחיי אדם. 1700 בולענים פזורים באזור, כאשר קצב הגידול שלהם הוא בין 11%-17% בשנה, שהם עשרות בולענים. עומקו של הבולען הגדול ביותר שנמדד עד כה הוא 11 מטר, והיקפו 25 מטר. הבולענים יצרו עיוות של קרקע האזור ומהווים סכנה גדולה להמשך התיירות באזורים נרחבים בצפון ים המלח.

התחושה המטרידה שמלווה את הסיור בין הבולענים היא שאמא אדמה נוקמת. נוקמת במי שבמו ידיו יצר את האסון האקלוגי הזה ושרק עכשיו תופס את הראש לנוכח התוצאות - האדם. תהליך התייבשות ים המלח אף פעם לא היה גזירה משמיים, לשלטונות בישראל יש אחריות מלאה למצב. התערבותם במשק המים של ים המלח היא זו שגרמה לירידה מואצת של מפלסו. זה התחיל בשנות השישים, כשישראל החליטה לחסום את זרימת מי הכנרת אל ים המלח, כחלק מפרויקט המוביל הארצי. מאוחר יותר נחסמה גם זרימת נחל הירמוך, והירדן. חסימה זו היא הסיבה העיקרית להתייבשות. תוסיפו לכך את שאיבת המים על ידי מפעלי ים המלח שכזכור נמצאים בבעלותה של משפחת עופר, ואחראיים לכ-11 אחוז מקצב ההתאיידות של הים. (אם מוסיפים לכך את המפעלים שבצד הירדני, מקבלים כמעט עשרים אחוז) ותבינו למה לטבע יש סיבה טובה לכעוס.

בחודש שעבר קיימה השדולה להצלת ים המלח יום פעילות מיוחדת לדיון במצבו של ים המלח. "בפעם הראשונה במדינת ישראל ישבו על שולחן אחד ויעלו את כל החלופות להזרמת מים לים המלח. אנו סבורים כי יש להעריך כל חלופה מנקודת מוצא שווה ולהביא אותן לידיים מקצועיות ולגופים שיוכלו לבחון ולהחליט על הנכונה והטובה ביותר", ציינה אז יו"ר השדולה, חברת הכנסת אסתרינה טרטמן. בכנס אכן נכחו מומחים רבים והועלו אלטרנטיביות מעניינות לפתרון התייבשות, אבל נדמה שאף פתרון לא יוכל לצאת לפועל מבלי החלטת ממשלה גורלית בעניין. רבות מהתוכניות שמוצעות זוכות להתנגדות עזה מצד ארגונים ירוקים שטוענים שקיים חשש לפגיעה במערכת האקלוגית. גם הסכומים האדירים שאמורים להיות מופנים למימוש התוכניות מונעים את קידומם.

באותו יום נחשפה גם עבודת מחקר של מוסד שמואל נאמן למחקר מתקדם במדע וטכנולוגיה. הדו"ח מפורט הבוחן את החלופות לפעולה בנושא ירידת מפלס ים המלח, ונועד להציג את החלופות השונות לשיקום ים המלח, להציג היתרונות והבעיות בחלופות השונות ולהציג הערכה כלכלית ראשונית להשוואה בין החלופות. בדו"ח נכתב כי "יש לציין כי אין פתרון קל למצב הסביבתי הגרוע בו נמצא ים המלח. אין פתרון אידיאלי ואין אף אחת מהחלופות שנבדקו שאינה כוללת סיכונים, אי וודאות וקשיים".

הדו"ח מפרט את היתרונות והחסרונות של כל אחת מהחלופות, כמו כן את עלותן הכלכלית המשוערת. בין החלופות שנבדקו היו הזרמת מים מלוחים מהים התיכון מצפון או הזרמת מי ים סוף מדרום, הזרמת מים מותפלים מהים התיכון לירדן ולים המלח, הפסקת צריכת מים מאגן היקוות ים המלח וחידוש המצב ההיסטורי של הזרמת מים בירדן ועוד. ההתחבטות קשה כאשר לכל אחת מהחלופות ישנה רשימת טיעונים ארוכה של בעד ונגד. רק על דבר אחד מסכימים מבצעי המחקר: הפתרון הגרוע ביותר הוא לא לעשות כלום. "על פי המודל שנבנה נמצא כי ברירת המחדל, היינו לא לעשות דבר, הינה החלופה הפחות כדאית מבחינה כלכלית וסביבתית והיקרה ביותר", נכתב בדו"ח. "הנזקים הסביבתיים, נזקים לתיירות ולכבישים מוערכים ב-90 מיליון דולר לשנה."