"למדתי מהישראלים שלא צריך להשוויץ בכסף... עבדתי אצל אנשים מאוד עשירים אבל מי שלא מכיר אותם לא יכול לדעת את זה מאיך שהם לבושים. אני חושבת שבישראל למדתי להיות יותר ענווה". הרייט, בת 32, עבדה וחיה בארץ שמונה שנים
50 כנסיות פעילות, ארגוני סיוע עצמי, מקהלות חיי קהילה ערים ומרתקים מתוארים בספר מנקודת מבטם של חבריה - מהגרי עבודה מאפריקה שחיו בישראל בשנות התשעים. אך סיפורם של גיבורי הספר לא נפסק בארץ. צבר נסעה לאפריקה כדי לבדוק מה עלה בגורלם של מי שעבדו וחיו בישראל, לאחר ששבו לארצם. באמצעות ראיונות עומק אינטימיים שמתארים התנסויות שונות, ושימוש בספרות מקצועית היסטורית ופילוסופית, יוצרת צבר תיעוד ייחודי של תופעה כלל עולמית משמעותית בהקשר שלנו, במיוחד היום, לאור מצבם של מבקשי המקלט בישראל. כל זאת באופן קולח ומרתק.
על פי אומדנים בלתי רשמיים, עד תחילת שנות התשעים חיו בארץ רק כמה עשרות מהגרי עבודה מאפריקה. בשנים 1990-1996 עלה המספר לכ-15 אלף. בעצם שנות הגירוש הגדול, 1998-1999 הצטרפו אליהם אלפים. אז גם התחילה צבר במהלך מסודר של ראיונות ואיסוף נתונים למחקר. ב-2003 יצא לדרך מבצע "עזיבה מרצון" שבמסגרתו עזבו רבים את ישראל. על פי הספר, כיום הנותרים מונים כאלף איש בלבד.
בקיץ 2005 יצאה צבר לאפריקה, למסע בעקבות החוזרים הביתה. היא זכתה באמונם: הם פתחו בפניה את ביתם ואת לבם ושיתפו אותה בסיפור הגלוי והנסתר של נדודיהם הפיזיים-נפשיים-רוחניים מאפריקה לישראל ובחזרה. האם שבו ומצאו באפריקה את ביתם, כמאז? איך חזרו? איך קיבלו אותם? ומה נשתנה בהם בעקבות ההתנסויות שחוו והניסיון שצברו בישראל
"עשיתי את כל העבודות הקשות של ניקיון בבית. זה היה שינוי... עד היום אני עוזר לאשתי במטבח. בישראל הבעל והאישה מדברים יותר. אם יש בעיה הם יושבים ביחד ומדברים... זה משהו שלמדתי וגם האישה שלי למדה את זה בישראל לשבת ולדבר..." ריצ'רד, קבלן בניין, עבד וחי בארץ
הספר מחולק לארבעה שערים: הראשון משרטט קווים לאופייה של הגירת העבודה הבינלאומית בכלל ובישראל בפרט ונתונים היסטוריים על הגירת אפריקאים. השער השני הוא המרכזי ועניינו חיי היומיום של אותם מהגרים בישראל, דרך פעילותן המורחבת של הכנסיות, סיפורי ההסתגלות של יחידים ויחסי הגומלין הטעונים עם המולדת.
הפרטי והקולקטיבי חוזרים בגלגול אחר בשער השלישי, המגולל את סיפור ההתמודדות של האפריקאים עם מדיניות הגירוש הישראלית. לכאן הכניסה צבר גם את סוגיית הילדים, אשר לה מוקדש פרק נפרד. השער הרביעי מסכם את המסע לגאנה בעקבות החוזרים. הוא מחולק לפרקים אודות "השמחים בחלקם", "המסתגלים מחדש" ו"האבודים".
"לפני שבאתי חשבתי שבישראל אתה קרוב לגן עדן. ככה לימדו אותנו. אבל כשהגעתי זה היה מאוד מאוד שונה. זה לא היה מה שחשבתי. זה היה קרוב לגיהינום." מוריס, עבד וחי בארץ ארבע שנים
מעבר לתיעוד של חייהם של האפריקאים כאן ושם, מעמיד הספר מראה מול פני הקורא והחברה הישראלית: "הרגשתי שבמעשה ההתבוננות שלי באלו הנתפסים ומוצגים כ'אחרים האולטימטיביים'" אומרת צבר, "זרים שחורים, בלתי חוקיים, עניים, נוצרים ושונים אני למעשה מתבוננת גם בי, בנו. בתובנות החדות הבוטות לעתים שהיו לאפריקאים על החברה הישראלית, הפוליטיקה, הריבוד החברתי ואף לגבי הנפש שלנו, יצרו מושאי המחקר מפה מרתקת רב מימדית של המרחב הישראלי: שלי ושלהם".
"אלו שיצאו מהמדינה, שראו מקומות אחרים ואנשם אחרים, נהגו בנו בהגינות והיו ממש ממש טובים אלינו. הם ידען שאנחנו מנקים כי המצב באפריקה קשה... אלו שלא יצאו מישראל או לא פגשו מעולם אנשים שחורים... הם איומים. הם כל כך טיפשים" אדו, בן 40, עבד וחי בארץ שמונה שנים
ד"ר גליה צבר היא מרצה בכירה בחוג להיסטוריה של המזה"ת ואפריקה באוניברסיטת תל אביב. שנים של מחקר וחיים באפריקה הובילו אותה להיכרות עמוקה עם היבשת ואנשיה. לצד עבודתה המחקרית היא עוסקת בפעילות ציבורית במוקד סיוע לעובדים זרים ובמרכז לפלורליזם יהודי. באביב 2009 תקבל מידי הדלאי למה את אות "Unsung Heroes" כהוקרה על פעילותה המשלבת מעשה מחקרי ועשייה חברתית.
------------------------------------------------------------------------------
ביום חמישי, נר חמישי של חנוכה, ייערך בתל אביב ארוע ההשקה של הספר "לא באנו להישאר" (בהוצאת אוניברסיטת ת"א) שבמסגרתו תשוחח הסופרת והעיתונאית אבירמה גולן עם ד"ר צבר על מסעה. האירוע יתקיים ב-19:30, בדיזינגוף סנטר, בחנות "צומת ספרים הספרייה"