סושי-פופ

מצאתי את אשת חלומותי: קוראים לו טאקיו אישינו, שמופיע על העטיפה של הדיסק החדש שלו, "קריוקיג'אק", בפיאה בלונדינית, סטרפלס עם מחשוף נדיב וזקנקן.

אישינו הוא אחד מתקליטני/מפיקי הטקנו היפנים המובילים בעולם, ובטח שהמגוון שבהם. חוץ מתיקלוט טכנו קשיח (מכונות תפירה סטייל) והפקת מוזיקה עצמאית הוא גם מתפקד כחצי צמד הטכנו-פופ "דנקי גרוב" (שנשמעים כמו מחזמר האפי הארדקור עם סימפולים משעשועוני טלוויזיה יפניים), וגם כחצי הצמד טקבאם, עם ווסטבאם. שלל הפרויקטים המגוונים של אישינו מתאפיינים בדרך כלל באינטנסיביות מטורפת, מלודיות פופיות והרבה בדיחות שרק יפנים מסוגלים להבין (אבל בהחלט מוסיפות לגרוב הכללי). כל זה גרם ליפנים לכנות אותו "נסיך ההארדקור-סושי-פופ משיזוקה".

ב"קריוקיג'אק" אישינו שומר על הפופ והסושי, וזונח קצת את ההארדקור, לפחות מבחינת הבי.פי.אם, לטובת סאונד רטרו: אלקטרו-דיסקו מתובל באלמנטים טכנואידיים, יורו-טראנסאיים, אסיד-האוס ומיליון סימפולים - מגניחות ועד אלמנטים היפ-הופיים ואייטיז. אמנם חומרי הגלם ששימשו אותו כאן שחוקים בטירוף (ועוד לא הוזכרו כל השימושים בווקודר והסימפול "אססססיד!"), אבל המגע המיוחד של אישינו הופך את המישמש הזה לכייפי וסטייליסטי במיוחד.

חלק מהרצועות מתנדנד על הגבול שבין טרק לשיר מסורתי, ויש אפילו כמה שירים אמיתיים, כולל שירה-בית-פזמון ("קיס מי סוויט/ דו דה דיסקו ביט"), מה שאומר שסוף סוף היפנים יוכלו לעשות קריוקי לשירים של אישינו, במסגרת מסע השורשים שלו לאייטיז. כרגיל אצלו, אין כאן רגע דל, וקריוקי ג'אק הוא עוד ערובה שאישינו ימשיך לספק לשיזוקאים הרבה כבוד, עם מוזיקה מתוקה יותר ממנה כפולה של שאבו-שאבו צ'רי.