שמוק און דה ווטר

נאנקתי למראה העטיפה של האלבום החדש של לני קרביץ, "לני" (זה כמו שבן ארצי יקרא לאלבום שלו "בן"). נאנקתי אל מול פרצופו הפוזאי, שהבהיר שהוא במצב רוח לצילומי דוגמנות. ככל שרציתי לא עלה בידי להימנע מטבורו המנצנץ בשלהי החוברת. חששתי מאוד. זה נראה לי כמו אקורד הפתיחה הנורא, ההמשך הטבעי לאלבום האולפן האחרון שלו, "5".

הסינגל הראשון מתוך אותו אלבום של לפני שנתיים, "If You Can't Say No", דווקא היה טוב. אולם אלה שבאו אחריו הבהירו שקרביץ הגיע למסקנה שאם הדיסק הזה לא יציל לו את התחת של הקריירה, הוא כנראה יצטרך לפנות למפיק של שר. אחרי ארבעה אלבומי פסיכדליה פופית של הערצת רוקנרול, התפנה קרביץ להעריץ דווקא את עצמו - אלמנט שעובד בעולם הפופ של היום.

ומה לעשות, ככה זה גם נשמע, והקליפים הציגו מחזה מוזר של ספק פיטר אנדרה, מענטז בלי חולצה אגב רחיצה פוטוגנית בים, ופולט כל מיני "איי בילונג טו יו, אנד יו, יו בילונג טו מי, טו". בקיצור, עסק ביש. הכנסתי את הדיסק וציפיתי לגרוע מכל.

ובכן ליידיז, לא מדובר ב-"6". אפשר לצאת מהמקלטים. זהו לא המשך מסויט של אותו אלבום. נדמה שאחרי שסיים עם ענייני הקאמבק התפנה קרביץ להוכיח, מהטראק הראשון ועד האחרון, שהוא עדיין חולה על הרוק הקלאסי הזה, עדיין אוהב לשמוע אותו, לנגן אותו, להעתיק אותו. לני חוזר לקלישאות האיצטדיונים, שעד כמה שהן חלולות הן עדיפות מפופ שקיות ההקאה של הסיבוב הקודם. מי עוד יכול לפתוח אלבום בשיר שנקרא "בטלפילד אוף לאב"? מי עוד יכול להעתיק מקלאסיקות ופתאום להישמע כמו בריאן אדאמס?

אז לני קרביץ הוא לא חכם במיוחד. לא מסוגל להגיד משהו חכם במיוחד. כולו תקוע בסבנטיז. הוא נרקיסיסט, והוא לא ממש מחדש מוזיקלית. כשהוא מנסה להוכיח שהוא בעניינים (וזה קורה, למרבה המזל, רק פעם אחת באלבום) על ידי בישול ביט קטוע בסטייל עדכני, זה יוצא מביך את התחת של הפרוטולס. אבל ברוב האלבום הזה נדמה שקרביץ החליט להוציא את האצבע מהתחת של סצינת הפופ. ברוב האלבום הוא בעיקר מראה, בדרכו שלו, כמה שהוא אוהב רוק.

אני מניח שהרבה ילדים ייסחפו ברוח שהותיר האלבום הקודם ויקנו את הדיסק, רק בשביל לקבל אסופת להיטי הארד רוק מהסוג שסטיבן טיילור אוהב (לכן קרביץ של "לני" הוא תופעה חיובית).