כמו כל שנתיים בערך, שוב מתקרבות הבחירות, מכוני הסקרים גוזרים קופונים על ימין ועל שמאל (תרתי משמע), ואמצעי התקשורת לסוגיהם מפרסמים את התוצאות: הליכוד (מתחזק), קדימה (נחלשת), העבודה (מתרסקת), ש"ס (מתייצבת), ישראל ביתנו (מפציצה), יהדות התורה (מתפללת), מרצ (מתגלגלת), הבית היהודי (מה זה?), ועוד מפלגה אחת, שזוכה בשלב זה ל-12 מנדטים, ונקראת בכל הסקרים בלי יוצא מן הכלל בשם המקורי והבלתי-מזוהה "המפלגות הערביות," בלשון רבים ובהא הידיעה.
גם הירוקים, צדק חברתי, התקווה, הגמלאים, ישראל חזקה ומימד, מוזכרות בכל הסקרים עם אחוזי תמיכה שאינם מבקיעים את אחוז החסימה. קריקטורה של מפלגות, שחלקן הוקם בידי זבים ומצורעים, אבל עוד לא נמצאו הסוקר או הסוקרת שאינם רואים חובה להכניסן לרשימת האפשרויות שהם מציגים בפני ציבור הנשאלים.
המפלגה המסתורית, המכונה "המפלגות הערביות," ש-10% מבעלי זכות הבחירה מצהירים שיצביעו בעדה, אינה אלא שלוש מפלגות המכהנות בכנסת הנוכחית, ולכל אחת יש שם: רע"מ-תע"ל, בל"ד וחד"ש. אבל למה לטרוח ולציין בפני הנסקרים את שמותיהן המפורשים של השלוש, ולבזבז שלוש רובריקות, כשאפשר לאפיין את כולן במילה אחת שמסמנת גזע? ההבדלים בין רע"מ-תע"ל, בל"ד וחד"ש רבים מאלה שבין הליכוד וקדימה. שתי הראשונות הן, אכן, מפלגות ערביות", שכך מגדירות את עצמן. כל נציגיהן ישראלים-ערבים, ומצביעיהן, ככל הנראה, ערבים כולם. חד"ש, לעומת זאת, איננה "מפלגה ערבית" משום בחינה. ההפך. חד"ש היא מפלגה יהודית-ערבית על פי הגדרתה, וזוהי סיבת קיומה, ה-Raison d'être שלה . נבחריה הם ערבים ויהודים, וכך גם בוחריה.
ערבב ת'טיח אחמד
רע"מ-תע"ל מייצגת השקפת עולם חברתית שמרנית, והעומד בראשה, איברהים צרצור, הוא גם ראש התנועה האיסלמית. בשעתו נאלץ צרצור להסביר למה התכוון כשדיבר על "משטר חליפו?ת". בל"ד היא מפלגה ליברלית, הדוגלת בהגדרת ישראל כמדינת כל אזרחיה ובהפרדת הדת מהמדינה מצד אחד, אבל מצד שני היא מפלגה לאומנית-ערבית המבקשת להכיר בערביי ישראל כמיעוט לאומי על כל המשתמע מכך.
חד"ש, לעומתן, היא מפלגה סוציאליסטית. כן, כן, שומו שמים! המילה הגסה הזאת, שהטיחו הרפובליקנים בברק אובמה כאילו היתה נעל של עיתונאי עירקי. אבל האמריקנים, שאסון הקפיטליזם הדורסני היכה בכל אחד ואחת מהם, לא נבהלו, והתוצאה היא כבר היסטוריה. מצעה של חד"ש עוסק בשוויון ובצדק לכול: צדק חברתי, צדק סביבתי, צדק לאומי; ומבקש לבטל את כל האפליות: בין המינים, בין העדות, בין הערים לעיירות הפיתוח, בין עשירים לעניים, וכן מה לעשות גם בין יהודים לערבים. מה לחד"ש וללאומנות הבדלנית של בל"ד? מה לה ולשמרנות האיסלמיסטית של רע"מ-תע"ל?
אבל מה לנו, הסוקרים, העיתונאים, השדרים, הכתבים; ומה לנו, הנסקרים, הקוראים, המאזינים והצופים, ולהשקפות העולם השונות בתכלית של שלוש המפלגות הללו? למה זה צריך לעניין אותנו? בסוף הרי כולם אותם אחמדים, לא ככה?
ערבי נשאר ערבי
נמאס כבר מהסקרים שמחלקים 10 או 12 (ואולי יותר) מנדטים ל"המפלגות הערביות", ונמאס כבר מהשאלות המתנשאות, ששבות ומוטחות באדנות קולוניאליסטית בפוליטיקאים ערבים : למה "אתם" לא מתאחדים? למה "אתם" מפצלים את קולות המצביעים הערבים? למה הערבים הם 20% באוכלוסייה ו הנה זה בא... - "המפלגות הערביות" הן פחות מ-10% בכנסת?
ואני שואלת: למה לבוחר היהודי מותר לדקדק בזכוכית מגדלת בהבדלים הנעלמים שבין נתניהו לליברמן, בין ברק ללבני, בין פינס לג'ומס, ואילו מבוחרי רע"מ-תע"ל, בל"ד וחד"ש מצפים שיהיו עיוורים לתהום הרובצת בין איברהים צרצור לדב חנין?
אז בואו נתחיל בסקרים. אחר-כך נעבור לתוצאות האמת.