פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      לכל השדים

      אנחנו מנסים להעלים את השדים והפחדים שעולים בנו בעזרת סיגריות, אוכל, סקס ומה לא. אבל אף התמכרות לא תשקיט אותנו באמת - נגמלים מהסבל, כתבה אחרונה

      בתחתית כל התמכרות שוכב הפחד. ההתמכרות הספציפית שלנו, בין אם היא לסיגריות, לאוכל, לסקס, לשליטה, לתשומת לב או לכל דבר אחר, באה לכסות - שלא ביעילות - על הפחד. ההתמכרות היא כמו מכסה שבעזרתו ננסה לסתום את הפחד שמתחיל לעלות ולאיים בהצפה. אלא שהמכסה לעולם קטן מדי וה"שד" תמיד דולף מהשוליים החשופים וכמו אדים של סיר לחץ, הוא דוחף בעוצמה גדולה עוד יותר כנגד ה"מכסה" המנסה לסתום אותו.

      אז, בפאניקה, אנחנו מגבירים את כמות המכסים, זקוקים ליותר סיגריות, יותר אוכל, יותר סקס, יותר תשומת לב ויותר אישורים, אך גם החור הולך וגדל ואיתו הרגש המאיים לעלות. ההבנה שבסופו של דבר אנחנו פוחדים מעצמנו, מהרגשות שלנו ושהאויב אינו בחוץ, עשויה לסייע לנו. להלן שיתוף אישי לאחר תרגיל שעשיתי עם קהל, שבמהלכו נכנסנו לתוך ההתמכרות שלנו, ללמוד אותה ואת הצעד הראשון לריפויה.

      הילד הפנימי

      ד: בכל ערב אני עושה טיילת למקרר, הלוך וחזור, הלוך חזור, וכל פעם שיחות פנימיות – אל תאכלי, זה לא טוב, זה משמין, את יודעת כמה את מנסה לרזות. אבל הטיילת בלתי נגמרת. כשאמרת לנו "שימו לב מה הזיכרון שזה מעלה", עלה לי שבכיתה ז' לקחו אותנו למדידות גובה ומשקל לראות שאנחנו בנורמה. הייתי בגובה 1.36 והמשקל 36 ק"ג. יצאתי ואמא חיכתה מחוץ למרפאה והיא אומרת לי – זה ממש לא בסדר, צריך להיות 10 קילו פחות מהגובה. לא הבנתי, 36 ק"ג זה לא כזה שמן והיא התייחסה אלי כמאוד שמנה. היום יש לי 20 ק"ג עודף. הביקורת שלה עבדה מצוין. אני ממשיכה להיות לא בסדר. אני ממשיכה לאכול את עצמי לדעת... רק רזים אהובים על ידי ההורים שלהם... הפעם היחידה שהרגשתי נוח עם הגוף שלי היה בהריון. חוץ מזה להיות שמן ועגלגל זה כמו מוות. וככל שאני נאבקת יותר – אני עולה יותר.

      טובי: הפנמת בצורה מדויקת את מה שנעשה לך ואת חוזרת ועושה זאת לעצמך כל הזמן. המסר הוא שאת לא בסדר כמו שאת ואת מנגנת לך אותו שוב ושוב במוח, לועסת ואוכלת אותו תרתי משמע. אז מה באמת היית רוצה?
      ד: הייתי רוצה להיות רזה, אבל זה בעצם רק התסמין זה ולא אמיתי.
      טובי: בכל זאת, בואי נלך עם זה - אם היית רזה, איך היית מרגישה?
      ד: הייתי מרגישה אהובה, מקובלת, שאני בסדר כמו שאני, שיש לי מקום.
      טובי: תראי כמה מדהימה השפיות של הגוף שלנו, כי הגוף מכיל את הילד הפנימי שלנו. את רוצה להרגיש מקובלת, להרגיש שאת בסדר כמו שאת את, והגוף/הילד הפנימי מתעקש על קבלה אמיתית, הוא אומר אני לא מסכים להשתנות כדי לקבל אהבה וקבלה, אני רוצה להיות מקובל כמו שאני עכשיו. את דוחפת אותו להשתנות, כמו שאז חווית שעליך להשתנות כדי להיות אהובה, והוא נלחם נגד הכוח הזה, כי איפה שיש כוח – יש כוח נגד. הטיילת למקרר זו מלחמה.

      מלחמה יומיומית

      ד: אני מודעת לזה שאני במלחמה נגד עצמי, מודעת לזה שאני הורסת לעצמי.
      טובי: זו לא מודעות, מתוקה. מודעות הרבה יותר קרובה לקבלה. הילדה שבך צורחת ומשוועת מאז, מהעבר, לקבל אהבה בלי תנאים. היא לא מוכנה לשתף איתך פעולה... נדמה לנו לא פעם שגדלנו ועזבנו את הבית, אבל בעצם לקחנו את הבית איתנו. אבא ואמא באו איתנו לכל מקום. אנחנו פותחים את המקרר – והם יושבים שם בפנים, פותחים את הארון והם שם. מה זה? חשבתי שעזבתי.
      ד: אני ממש הבאתי איתי את אמא שלי!
      טובי: אז בואי נזכור שמה שהכי מפחיד אותנו הוא הלא-נודע. פשוט עשית מה שאנו עושים בדרך כלל, לקחת איתך את הנודע, לא חשוב כמה כואב, לקחת איתך את מה שמוכר, את הקולות הביקורתיים, אמא כאן אז הכל בסדר, אני בבית. אם כך מהו באמת הלא-נודע עבורך?
      ד: קבלה.

      טובי: נכון. מה זו קבלה בכלל, את יודעת?
      ד: לא.
      טובי: זה מתחיל להתקרב למודעות וזה הצעד הראשון לריפוי הפחד שלנו מהרגש, מהילד הפנימי - להיכנס לתוך הילדה הזו, לברר מה היא מרגישה. בואי נעשה את זה עכשיו, עצמי עיניים ובואי נדמיין שאת עוד רגע מתחילה את הצעדה למקרר. תמיד כדאי לקחת את הרגע לפני כדי לעצור, לנשום ולברר מה יש שם, אז מה את שמה לב?
      ד: אני רעבה, אני חייבת אוכל ועכשיו, למרות שאכלתי לא מזמן.
      טובי: כן, אז רגע לפני, בואי ננשום לתוך הבטן הרעבה ונשאל אותה מה היא מרגישה, מה כואב לה, מה בעצם חסר לה שהיא מקווה לקבל מהאוכל?
      ד: נחמה, אני רעבה לנחמה.
      טובי: בדיוק. את, הילדה הקטנה בפנים כל כך רעבה לנחמה. אז רגע לפני שנסתום את זה עם המכסה של האוכל, בואי נעז להרגיש את הרגש שבסך הכל רוצה שתרגישי אותו, מה יש שם שזקוק לנחמה?
      ד: המון עצב, המון לבד...
      טובי: מה הילדה העצובה והבודדה הזו רוצה באמת, במקום האוכל שסותם אותה?
      ד: היא רוצה חיבוק, רוצה שיכילו אותה כמו שהיא.

      אתה מדבר אלי?

      טובי: את מוכנה לעשות זאת עבורה?
      ד: עכשיו?
      טובי: כן, עכשיו ובכל פעם שתקשיבי לצרכים שלה. נסי, מה קורה כשאת מחבקת אותה ומכילה אותה בדיוק כפי שהיא בלי לנסות לשנות אותה או לסתום אותה?
      ד: מרגישה חמימות מתפשטת בכל הגוף, היא מתחילה לצחוק, היא לא ממש מאמינה.
      טובי: נכון, היא רגילה שכשהיא מרגישה עצובה, בודדה ונזקקת, סותמים לה את הפה עם אוכל. אז תהיי שם בשבילה, המשיכי לחבק ולומר לה שאת מכילה ומקבלת אותה כפי שהיא.
      ד: זה ממש מצחיק, היא צוחקת, היא נדהמת, אבל כבר לא מרגישה עצובה או לבד.

      טובי: שימי לב מה קורה עכשיו לרעב לאוכל שהיה קודם.
      ד: איננו. ממש לא בא לי לאכול. אני מרגישה מלאה. בא לי לרקוד!
      טובי: נפלא, חמודה. יש עוד עבודה לעשות, להתמיד, להיות שם עבורה/עבורך, לגדל את הילדה ובעיקר לגדל את האמא הטובה שלה. וההזדמנות לכל אלה היא דווקא בדרך למקרר, בדרך להתמכרות שלנו, רגע לפני הסיגריה, רגע לפני האוכל המאביס. יש לך כל כך הרבה לשמוע ממנה, להקשיב לה, ללמוד עליה. עשי התרגיל הזה, קחי בכל פעם את הרגע הזה, וספרי לנו בהמשך.

      ברגע שאתה עוצר להיכנס, להרגיש, להתבונן – החיים משתנים. זו הפיזיקה הקוואנטית, כשאתה מסתכל על האטומים - האטומים משתנים. החור הזה שבתוך כל אחד מאיתנו יהיה בשוק – מה, את/ה מדבר/ת אליי? הרי בדרך כלל את/ה רוצה לסתום אותי, לא להרגיש. במקום לפחד ולברוח מהרגש שלנו כמפלצת, בואו נפתיע אותו, בואו נתחיל לדבר איתו, להקשיב, ללמוד אותו, להכיל אותו - ולראות נסים של ריפוי מתרחשים ברגע! אבל בהתמדה!

      דר' טובי בראונינג מחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו"איך הפכה האישה לגבר", הקימה את המרכז הבינלאומי, לשיטת עוצמת הרכות, בארץ שמכשיר מטפלים ומקיים סדנאות לקהל הרחב.