שומרי חוק

האם שמתן לב שלפעמים הכל קורה לטובה, בדיוק כפי שרציתן וציפיתן, כמו כפפה ליד, או כמו התאמת החתיכה החסרה בפאזל? לפתע פתאום פגשתן את הלקוח האידיאלי עבורכן, זה שתמיד חלמתן עליו... ואולי קיבלתן את שיחת הטלפון המיוחלת המבשרת כי התקבלתן למקום העבודה שרציתן; או שמא פגשתן את האביר על הסוס הלבן, והוא מוחשי, בשר ודם, והעיקר - גם הוא מעוניין בכן... והכל לפי עניות דעתכן נובע רק מכך שהייתן במקום הנכון בזמן הנכון.

ובכן, זו אינה בדיוק הסיבה. הסיבה נעוצה בחוק המשיכה, ותיכף תבינו במה דברים אמורים. ולעומת זאת, האם מוכרת לכן הסיטואציה שבה משכתן שוב ושוב את אותם האנשים או החברות לחייכן, גם אם הם לא עשו לכן טוב? האם שבתן ומצאתן את עצמכן עוסקות בעבודות שאינן מספקות אתכן, ובכלל בתוך שגרה שאינה טובה לכן?

חוק המשיכה מספק לנו גם את מה שאנו רוצות, וגם את מה שאיננו רוצות! ואם נתרגם אותו למונחים מעשיים, הרי שהקולות המתרוצצים בראשנו, החיוביים או השליליים, הם המשפיעים על השדרים שאנו משדרות; ואילו השדרים הללו, אלו שיוצאים מאיתנו אל הסביבה, החיוביים או השליליים, הם היוצרים את חוק המשיכה שלנו ומשפיעים על המציאות שבה אנו חיות, בין אם היא רצויה עבורנו ובין אם לא... ובקיצור, קול שלילי יוצר שדרים שליליים היוצאים מאיתנו ומושכים לחיינו בסופו של דבר את מה שאיננו מעוניינות בו; ואילו קולות חיוביים יוצרים שדרים חיוביים, המושכים לחיינו את מה שאנו רוצות ומשתוקקות לו.

חוק המשיכה מגיב למה שאנו חושבות ומשדרות, בכך שהוא נותן יותר ממה שאנו משדרות, בין אם זה טוב או רע. חשבו על הביטוי: היא מקרינה אנרגיה חיובית, תחושות חיוביות... כל אחת ואחת מאיתנו מקרינה ומשדרת משהו. אם אתן מתרגשות, מרוצות, אוהבות ושמחות, אתן מקרינות שדרים חיוביים. אך אם הקולות השליליים שלכן הם השולטים ואתן כעוסות, מפוחדות ונותנות במה מרכזית לדאגה, לרגשי הנחיתות ולייסורי המצפון ואינכן בטוחות בעצמכן, אזי, מן הסתם, אתן מקרינות זאת החוצה ושולחות את התדרים השליליים ואת האנרגיה השלילית אפילו בתת-מודע. חשוב שתהיינה מודעות למה שאתן משדרות ומרגישות, כיוון שהשדרים שיוצאים מכן הם השדרים שלפיהם פועל חוק המשיכה, וזה מה שבסופו של דבר יימשך אליכן. הסיפור הבא ממחיש היטב את חוק המשיכה.

מריה גוואדלופה גרה יחד עם אמה, בדירה קטנה בשדרה החמישית בניו-יורק. מריה לא הייתה לא צעירה ולא זקנה, לא נמוכה ולא גבוהה, לא שמנה ולא רזה, לא יפה ולא מכוערת, לא חכמה ולא טיפשה. מריה גוואדלופה הייתה בחורה ממוצעת. מריה עבדה בתור פקידה זוטרה בחברה גדולה, וחייה היו אפורים, שגרתיים ומשעממים. היו אנשים בעבודתה, מהמעטים ששמו לב לקיומה, שאמרו שאף היא אישה אפורה ומשעממת.

בוקר אחד, בדרך לעבודה, ראתה מריה חנות כובעים חדשה שנפתחה ברחוב. זיק סקרנות ושובבות - מאלו שהיו תוקפים אותה בימי ילדותה הרחוקים - נעור בה פתאום, והיא צעדה אל תוך החנות. בחנות היו באותה עת ילדה קטנה ואמה שבאו לבחור כובע לילדה, וכן קונה נוספת שחיפשה כובע לעצמה והמוכרת. מריה הסתובבה בחנות וניסתה בביישנות למדוד מספר כובעים, עד שעינה צדה כובע שהונח בקצה המדף העליון, שמשך את תשומת לבה.

מריה הניחה את הכובע על ראשה ו... הכובע הלם אותה! ראשונה שמה לב לכך הילדה הקטנה. היא משכה בשרוול חולצתה של האם ואמרה, “אמא, אמא, תראי כמה יפה האישה עם הכובע הזה". האם הביטה, לא יכלה לעצור בעצמה, ניגשה למריה ואמרה לה: “גברתי, הכובע פשוט הולם אותך". הקונה האחרת שמעה את הערת האם, הביטה גם היא ואמרה: "גברתי, את נראית ממש יפה עם הכובע הזה, הוא פשוט הולם אותך".

מריה ניגשה אל המראה הגדולה, הביטה בדמותה המשתקפת, ולראשונה בחייה הבוגרים, היא אהבה איך שהיא נראית. אור ניצת בעיניה, חיוך שובב עלה על שפתיה והיא ניגשה לדלפק, שילמה בעבור הכובע ויצאה לרחוב. בחוץ נגלה לפניה עולם חדש...מעולם לפני כן לא שמה לב לצבעוניות הפרחים באדניות או לתחושת האוויר הקריר הזורם בנחיריה. קולות המכוניות והמולת האנשים נשמעו לה הרמוניים כמוזיקה נעימה. היא הלכה כמרחפת ושיר מתרונן בלבה.

כשעברה ליד בית הקפה שהייתה עוברת לידו בכל בוקר, הבחינה בלקוחות הרגילים יושבים סביב שולחנותיהם הקבועים. אחד הצעירים הנאים שבהם הסיר עיניו מהעיתון וקרא לעברה: "הי דרלינג, נראית טוב...חדשה בסביבה? אפשר להזמין אותך לכוס קפה?". מריה חייכה בביישנות והמשיכה בהילוכה המרחף.

כשהגיעה לבניין המשרדים פתח עבורה השוער את הדלת ובירך אותה בבוקר טוב... מעולם לפני כן הוא לא התייחס אליה. האנשים במעלית שאלו אותה לאיזו קומה היא צריכה ולחצו בשבילה על הכפתור. האנשים במשרד כאילו הבחינו בה לראשונה. כולם ציינו את האור המנצנץ בעיניה והחמיאו לה כמה טוב היא נראית. מנהל המחלקה הגיע בזמן הפסקת הצהריים והזמין אותה ללאנץ' בתירוץ כי מזמן לא שוחח איתה על הרגשתה בעבודה. למרבה הפתעתה, הוא ניסה להתחיל איתה בזמן הארוחה.

כשהסתיים יום העבודה הקסום, החליטה מריה לשנות ממנהגה ולחזור הביתה במונית. היא לא הספיקה להרים את ידה ושתי מוניות נעצרו. היא נכנסה לראשונה שבהן, התיישבה בספסל האחורי, וחשבה בלבה על יומה המופלא ואיך השתנו חייה בזכות הכובע שקנתה. כשהגיעה לבנין מגוריה, עלתה בשמחה במדרגות וצלצלה בפעמון. אמה פתחה עבורה את הדלת ונשימתה נעתקה. "מריה," היא אמרה בהפתעה, “כמה טוב את נראית, יש אור בעינייך כמו בימים שהיית ילדה קטנה". "כן, אמא," אמרה מריה, “זה הכול בזכות הכובע".

האם הסתכלה בבתה ושאלה בפליאה: “מריה, איזה כובע?" מריה הניחה את ידיה על ראשה בבעתה וגילתה כי הנורא שבחששותיה התגשם. הכובע ששינה את חייה לא היה שם. היא התמוטטה על הספה והחלה משחזרת בפאניקה את יומה צעד אחר צעד. היא הייתה מוכרחה לגלות היכן אבד כובע הקסמים. היא לא זכרה שהורידה אותו במונית... היא לא זכרה שהורידה אותו בזמן הפסקת הצהריים... היא לא זכרה שהורידה אותו במשרד או במעלית או ברחוב... היא שחזרה את כניסתה לחנות, את הרגע שבו הבחינו עיניה בכובע המונח על המדף, את חבישתו לראשה, את ההתבוננות במראה, את הליכתה לדלפק כדי לשלם בעבורו... והיא זכרה בבהירות מכאיבה, כיצד הניחה את הכובע ליד הקופה כדי להוציא את ארנקה מתיקה ואיך שכחה את הכובע, מונח שם על הדלפק, כשיצאה אל הרחוב...

אוי אוי אוי למריה, ואוי אוי אוי לכולנו. אילו רק חשבנו כל הזמן שאנו יפים, חכמים ומוצלחים, הרי כאלו היינו. והרי כאלה אנחנו... כדי למקסם את אפקטיביות המשיכה שלנו ולחיות במציאות הרצויה לנו, עלינו להפעיל את העיקרון הראשון בשישייה, עיקרון הזיהוי. עלינו לזהות תחילה מהו מצבנו הנוכחי והיכן נשאף לשנות ולשפר אותו; עלינו לזהות מהם הקולות השליליים המונעים מאיתנו למשוך לחיינו את מבוקשנו; עלינו לזהות מהם השדרים שאנו משדרות בכל רגע נתון; וכמובן, עלינו לזהות מהי המציאות הרצויה עבורנו, שאותה נשאף למשוך לחיינו.

מתוך הספר "חוקי המשיכה" של אורלי כץ, שרואה אור בימים אלו בהוצאת ידיעות ספרים.