ברק ונתניהו יכולים לחייך

הבחירות בקדימה הרכיבו רשימה שמורכבת מאופורטוניסטים אפורים וחסרי מעוף, וחיזקו את מצבם של המפלגות היריבות

דומה שהאויב הגדול של מפלגות המרכז לדורותיהן - מעבר לשעטנז האידיאולוגי והזיווג הבלתי אפשרי בין אנשים השונים אחד מהשני בדעותיהם - הוא מבחן הזמן. אם זו ד"ש, מפלגת המרכז או שינוי, אף מפלגה שהניפה את נס המרכז הפוליטי הישראלי לא שרדה לאורך זמן, והסיבה העיקרית לכך היא שכל מפלגות אלו נולדו מתוך צורך הרגע, בדרך כלל משבר פוליטי או ערכי, וגרפו מנדטים הודות לנהיית העם אחר מנהיג כריזמטי, שירד במהירות מהבמה הפוליטית.

הסכסוך האישי עם ראש הממשלה לוי אשכול הוביל את דוד בן גוריון לפרוש ממפא"י ולהקים את רפ"י, מפלגה שאמנם שרדה את מותו של "הזקן", אך נפחה את נשמתה מהר במושגים פוליטיים; ד"ש הוקמה בעקבות המיאוס מהשחיתות שיוחסה למפלגת העבודה, ובראשה עמד הרמטכ"ל לשעבר יגאל ידין, אבל ככוכב שביט, היא זהרה רק למשך כנסת אחת בלבד; מפלגת שינוי, נצר לאותה ד"ש, הציבה בראשה את יוסף לפיד והתעצמה הודות לחלקים בציבור החילוני שמאסו בעוצמה הגואה של המפלגות החרדיות, ובראשן ש"ס. קדימה נולדה לפי דפוס פעולה זה. תכנית ההתנתקות והמרד בליכוד היו המשבר הפוליטי, שאפשרו לראש הממשלה הכריזמטי והפופולרי, אריאל שרון, להקים מפלגת מרכז.

נוכח תקופת שלטונו של אהוד אולמרט, עקב חסרונו של מנהיג סוחף ולאור הרשימה שבחרה קדימה, דומה שגורלה של מפלגת השלטון לא יהיה חריג בנוף מפלגות המרכז לדורותיהן, וגם היא עשויה להיעלם, אולי אפילו במהלך או בסוף ימיה של הכנסת השמונה-עשרה. מבט חטוף ברשימת קדימה מגלה אופורטוניסטים שעברו בן לילה מהליכוד לקדימה כמו שאול מופז וצחי הנגבי, כשהראשון לא ממש הצטיין כשר תחבורה וקשור בעבותות לכישלון מלחמת לבנון השנייה; ראשי שב"כ לשעבר, אבי דיכטר וגדעון עזרא, שהתגלו כפוליטיקאים תמהוניים ושרים שלא תרמו מאומה למשרדיהם, ובעיקר חוללו בהם נזקים; גם מקומו של אדם שהורשע על ידי בית המשפט, חיים רמון, לא נפקד.

במקרה של קדימה, לא רק העצים חשובים אלא גם היער, ורשימת מפלגת השלטון מורכבת רובה ככולה מפוליטיקאים אפורים, נטולי כריזמה ויכולת עשייה, חסרי ניסיון ציבורי משמעותי ובעיקר - נעדרי שיעור קומה. מדליה איציק, עבור ברוני בר און ויעקב אדרי וכלה ברוחמה אברהם ואלי אפללו (גיבורי פרשת אגרקסקו), קדימה אינה נושאת בחובה בשורה, תקווה לשינוי או חדוות עשייה, אלא בינוניות, חוסר מעוף ואף למטה מזה.

הבעיה של קדימה מחריפה כשמביטים על העומדת בראשה. על אף חוסר ניסיונה ביחס לשני המתמודדים האחרים, אהוד ברק ובנימין נתניהו, ציפי לבני קנתה פופולריות מסוימת בציבור, בעיקר בשל עמידתה הציבורית אל מול הפרשות בהן נחשד אולמרט. עד לפריימריז לבני נתפסה כברירת מחדל, ככזו שטרם נכשלה ולכן יכולה לחולל שינוי כלשהו, כאחת שתוכה כברה ואפשר לסמוך על יושרה. אולם הבעיה היא שלבני, חרף התמודדותה מול שניים שאינם אהודים בציבור, אינה ממריאה בסקרים ואינה סוחפת אחריה את ההמון. בניגוד לשרון, אין ללבני את הרזומה הצבאי המפואר, הניסיון הפוליטי העצום, הכריזמה ודמות האב שגילם ראש הממשלה האחד-עשר בתולדות ישראל.

במצב שכזה, בו מפלגת קדימה מונהגת על ידי פוליטיקאית שכל ייחודה הוא בזה שטרם מעדה ציבורית, ורשימתה מורכבת מאנשים אלמוניים, פוליטיקאים במשקל נוצה ואופורטוניסטים אידיאולוגיים, בנימין נתניהו ואהוד ברק יכולים לשחרר אנחת רווחה. למתלבטים משמאל אין כל סיבה להצביע עבור מופז, הנגבי ומרינה סולודקין, והמתלבטים מימין ודאי יעדיפו אישים כמו גדעון סער, דן מרידור ובני בגין. תוצאות הפריימריז בקדימה לא נגסו בכוחם של נתניהו וברק, ואף צפויים להעביר אליהם עוד כמה מנדטים.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully