קרפדה בהכחדה

קצת קשה להאמין, אבל איום ההכחדה של חיות הבר הגיע גם אל הקרפדה. היצורים המשונים, שחייני החזה, שפעם היו נפוצים לפחות כמו ברל'ה, הפסיקו לקרקר בלילה. ההערכה העדכנית מדברת על אלפים בודדים של פרטים בכל הארץ, בכ-60 אתרי הטלה בלבד. נתוני סקרים שנערכו בעשור האחרון מעידים על ירידה של כ-55 אחוז במספר אתרי ההטלה בארץ, וההידרדרות נמשכת.

הסיבות להיעלמותה של הקרפדה קשורות למיעוט הגשמים, בעקבותיהם נעלמים בהדרגה מקווי המים שבקיומם מותנים חיי הקרפדות. אך בזה לא די: בעוד השלוליות הגדולות מתייבשות, והנחלים אוזלים, חל תהליך מקביל של זיהום הפושט ברוב מקווי המים בארץ, והופך אותם לרעילים עבור הקרפדות. מעניין לציין שמלבד התאילנדים, שככל הידוע אוכלים גם קרפדות, מועטים אויביה הטבעיים של הקרפדה, ומסתכמים בשני נחשי מים לא נפוצים במיוחד. במדבר טורפים אותה גם נחש האפעה וקיפוד המדבר.

הקרפדה חיה בכל חלקי הארץ, ובעיקר באלה השופעים מים: מישור החוף, יהודה ושומרון, גליל, גולן וחרמון. היא נמצאת גם באזורים השחונים יותר, מדבר יהודה והערבה הדרומית, בתפוצה המוגבלת לאתרים עם מים זמינים. הרחבת התפוצה אל עבר חבלי המדבר התרחשה בשנות ה-50, ככל הנראה כתוצאה מהרחבת ההתיישבות ועליה בפעילות האדם. הקרפדה, ככלל, מחבבת את חברת האדם, ומרבה להימצא בקרבת אזורי ישוב חקלאיים היוצרים עבורה סביבה לחה בשל השדות המושקים.

תוחלת החיים של הקרפדה מגיעה היא 36 שנה בממוצע. במצבור אמצעי ההתגוננות שלה מצויות מספר דרכים סימפטיות של לוחמה כימית דו שלבית כמו הפרשת נוזל חלבי רעיל ומצחין מעברן של בלוטות מיוחדות הממוקמות על העורף ועל שטח עור הגב והגפיים, וכן הפרשות שתן פתאומיות לקינוח. אמצעי ההתגוננות שהקרפדה מפני יובש הוא התחפרות בקרקע.

התפריט הקולינרי של הקרקרנית כולל חרקים קטנים מעופפים, כיתושים, זבובונים ושאר מעדנים.

כדו חי, כולל מחזור ההתרבות של הקרפדות שני גלגולים. הראשון חל אך ורק במים, והשני אפשרי גם ביבשה, לפרקי זמן קצרים. עונת החיזור והרביה שלהן מתרחשת בעיקר בחורף. במהלכה מפתח הזכר, הניכר בממדי גוף קטנים משל הנקבה, יבלת גדולה וכהה על פני הבוהן והאצבע של הרגליים הקדמיות. היבלת הסקסית אינה אלא כרית הצמדה מחוספסת, באמצעותה נאחז הזכר בגופה החלק של הנקבה בשעת ההפריה, המתרחשת בתוך המים.

כדי לפגוש את הנקבות יורדים הזכרים אל שלוליות המים ומשמיעים קולות חיזור. הנקבות נמשכות לקרקורים המפתים של הזכרים, וכשהן נמצאות בסביבה רוכבים עליהן הזכרים.

לאחר ההזדווגות מטילה הנקבה עד 7,000 ביצים, הארוזות בשרוכים גליליים שקופים, עשויים ריר חלקלק וצמודים לסלעים ולצמחי מים. הריר שומר על הביצים מפני טורפים. כעבור כחודשיים בוקעים הראשנים מהביצים. הם דומים לתאי זרע, וצבעם שחור. בהדרגה הם מפתחים גפיים, זנבם נעלם וצבעם הופך אפור ירקרק. בשבועות הראשונים לחייהם כקרפדות זעירות ובוגרות, הם נוהגים כפעילי יום.


(* הכתבה התאפשרה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל". עורכים: עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי (עורך הפרק: שריג גפני). הספר יצא בקרוב בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.)