בכנס גלובס לעסקים שמתקיים בימים אלה שמענו נאומים רבים על רשתות ביטחון. האוצר וראש הממשלה סיפקו רשת בטחון לאותם שכירים או עצמאים שצברו לקראת פרישה עד מליון וחצי שקל. אך ההתגייסות הכוללת המחישה פעם נוספת את פערי ההתייחסות בין ברי המזל, שזכו לגלגל הצלה ממשלתי, ובין מיליון עובדי שכר מינימום, עובדי קבלן וקומבינציות אחרות למינם או כאלה שאינם עובדים כלל. להם לא היו מעולם עד מיליון וחצי שקל בחסכון הפנסיוני ואין על מה להגן. לאותם אנשים לא היה חסכון פנסיוני, כי הם אינם מועסקים בסקטורים החמימים והמוגנים בהם לעובדים יש פנסיה או ביטוח מנהלים, קרן השתלמות וביטוח אבדן כושר עבודה. לפעמים אפילו שבעה ימי הבראה לשנה אינם משולמים להם.
הם בבחינת רואים ואינם נראים, הם נמצאים (לא תמיד ולא רק) באזורי התעשייה המוזנחים בשולי הערים, במוסכים ובמחסנים, בחנויות הקטנות, אצל קבלני השיפוצים וקבלני הגנון, בשווקים הפתוחים או משרתים ככוחות עזר וסיוע בגופים גדולים במשק. גם לשכר המינימום החוקי אינם מגיעים תמיד, והעסקתם אינה יוצרת, במרבית המקרים, הזדהות עם העיסוק או כבוד עצמי וסיפוק של עובד.
בעיות הקיום והביטחון של ישראל תמיד היו בוערות יותר וקל להסיט את העניין למקום אחר. ישראל האחרת העובדת והעמלה, הייתה אמורה להשתפר כלכלית לאור עליית רמת החיים והירידה באבטלה. בפועל הפערים בין עשירים לעניים או למעמד הביניים רק גדלו וצמחו. הניכור בין אותה "חברה ישראלית" שאנו מתייחסים אליה בדרך כלל לבין ישראל האחרת הולך וגובר. ההזדהות של בני הדור השני והשלישי למצוקה עם המדינה אינה קיימת ומצבם הכלכלי המשתפר של העשירונים העליונים מעמיק את הפער. אותם פערים הצמיחו בעבר את ואדי סאליב ואת הפנתרים השחורים.
אני, שמסתובב יותר מהישראלי הממוצע באותם מוקדי עוני, כאב ובושה, מזהה היטב את מידת הכעס שעלולה להצמיח לנו תבערה חברתית חדשה אם לא נשכיל לצמצם את המתחים לאלתר. ראו את המהומות החברתיות כלכליות שפרצו בימים אלה ביוון כאות אזהרה מפחיד גם לנו בישראל. כל כללי הסדר והחוק נשברו ביוון שדמתה לארץ פרועה ללא אכיפה ומלאה בפרעות וביזה.
למה השתבשו סדרי העדיפות החברתית?
תבורכנה עמותות הסיוע והמזור ואספקת המזון אך היכן הממשלה? למה השתבשו סדרי העדיפויות? למה מובן מאליו שכאשר השווקים הפיננסים "התקלקלו" אחרי מספר שנים של גאות רצופה, יש לסייע למעמד הביניים? איפה הסיוע לשכבות החלשות? והיכן רשת הביטחון לתעסוקה וקיום הולם וראוי? איך יתכן שמערך החינוך, שאמור למשות את הדור השני או השלישי מהעוני והמצוקה, טובע אף הוא?
התעשייה והיצוא הם הקטר הסוחב את המשק שלנו אבל צריך לזכור שכספי ציבור, מענקי הקמה, מענקי מדען ומערכי סיוע עזרו לאותם ענפים להתרומם. האם אין זה ראוי שאותם ענפים יממנו בעזרת המס המוטל עליהם את סגירת הפערים.