עוד רצח

עוד מקרה מזעזע של רצח חתולה ארע בשבוע שעבר בקריית אתא. שלושה נערים, בני 15-16 נכנסו לחצר פרטית ליד בית הספר שלהם, אחד מהם יידה אבן גדולה בחתולה בת ארבעה חודשים, ופגע. שלושת הנערים נשארו לצפות בה מתבוססת בדמה בדקה שלקח לה לגסוס. בעל הגינה, הגיע בדיוק ברגע שהחתולה מתה והנערים ברחו. הוא דיווח על כך למחלקה המשפטית של 'תנו לחיות לחיות' ומשם הועברה תלונה למנכ"ל בית הספר, למפקד המשטרה ולשירותי הרווחה.

מקרים כאלה שכיחים, אך מעט מאוד מהם מדווחים וזוכים לטיפול כלשהו. גם אם נתייחס לרוצחים האלה כ'ילדים' שלא מודעים לחלוטין למעשיהם, שנגררו, שבעצמם אולי חווים קשיים הגורמים להם לעשות מעשה קיצוני שכזה, הרי שהאחריות לטיפול בבעיה ומניעתה מוטלת על כולנו – כבני אדם, כהורים, כחברה.

התעללות ביצורים חסרי ישע היא תופעה שהחברה חייבת להוקיע מתוכה. ילדים ונערים שמבצעים את מעשי הזוועה האלה חייבים להבין בדיוק מה הם עשו, ומה זה אומר עליהם. אבל ענישה היא לאו דווקא הדבר שייחנך אותם להימנע ממעשים כאלה בעתיד. לשם כך, נחוצה הסברה. מעבר לחקירת המקרה ואיתור הנערים, על הנהלת בית הספר להתייחס למקרה בצורה מעמיקה, כמו בכל מקרה קיצוני אחר - באסיפת חירום, בדיונים בכל הכיתות, בהשתתפות בהרצאות מטעם גופים העוסקים בזכויות בעלי חיים, בהתנדבות כל ילדי בית הספר - ללא יוצא מין הכלל - בטיפול בבעלי חיים. עליהם להיות מחויבים להגיש עבודות בנושא שהציון עליהם יהיה בעל משמעות בשכלול הציונים השנתי.

על בית הספר גם לתלות את התמונה של החתולה הנרצחת בכניסה לבית הספר. לא בכדי לבייש את התלמידים האחראים למקרה אלא להזכיר לתלמידים, להורים, למורים ולהנהלה באיזו חברה אנחנו חיים. חברה שבה רוצחים יצור קטנטן ובלתי מזיק, ולאף אחד לא אכפת. כן, גם אם מזדעזעים קלות למשמע הארוע, בסופו של דבר הישנות של מקרים כאלה מוכיחה עד כמה הטיפול בנושא מוזנח.

קל יהיה להסיט את הדיון לאהבת בעלי חיים, האכלת חתולי רחוב וכו' (למרות שאין קשר בין הדברים), אבל חשוב לעמוד על העובדה המצערת שהתעללות בחלשים היא התעללות בחלשים – בין אם מדובר בחתול חסר ישע, בחוסר התחשבות בשונים בכיתה, מוגבלים, בגזענות, או באלימות פיזית וונפשית "רגילה". מעבר לעובדה שחייו של יצור חי נלקחו באכזריות, ללא סיבה, ומעבר לאישיות הבעייתית של הנערים במקרה הזה, אנחנו כחברה נמצאים במקום רע מאוד. היחס לבעלי חיים הוא רק מראה אחת מיני רבות שאנחנו מסרבים להביט בהן.