בגללה אני מנשקת מזוזות: היא נהגה להיכנס לכיתה עם הטקס החמוד הזה, שאותו החלטתי לאמץ. למעשה, בגללה אני גם מעשנת פרלמנט ארוך, ממש כמו עינב בובליל. הפרדוקס - כי חייב להיות פרדוקס כשמדובר בחיי - הוא שלמרות הגינונים הללו היא נשארה פולנייה. אף אחד לא ראה אותה מנשקת מזוזה והניח שהיא ומשפחתה כאלה וכאלה. ואילו אני, בשל עורי הנוטה לגוון של קרמבו מוקה, זוכה לשלל סטריאוטיפים וסיווגים.
למזלי המועט, בבתי קפה אין סלקציה בכניסה ואין מנות שקשה להגות - מקסימום איזה סלט קינואה. בתי הקפה התחילו כמקום מפגש של הע?מ?ך?, ומבחינתי בית קפה טוב הוא כזה שמעניק לכולם תחושה שהם מוזמנים להתרסק. הפעם החלטתי לבדוק עד כמה אפשר להתרסק בדה סטריטס. אמנם ביקרתי במקום קצת אחרי שנפתח, אך מאחר שרבים ממקורבי הפכו אותו לקבוע שלהם, החלטתי לראות האם מסתמן גם בעבורי פוטנציאל לשכונתי חדש.
למרות שוני הגוונים שבינינו אנחנו עדיין מוצאות נושאי עניין משותפים. את הישיבה בדה סטריטס, למשל, העברנו בשיחה ערנית על "האח הגדול" - הרי בעיות הזהות העצמית שלי רק חיכו ליום שבו שוב תהיה לי לגיטימציה לדבר על פערי העדות. משפחת בובליל, על שלל תחלואיה, עשתה למעני שירות עצום בכך שהזכירה לאומה שהפערים עדיין קיימים. וכל הטוען שזו סתם התבכיינות מזרחית, הרי שהוא פרידמן מת. יחד עם זאת, הרגשתי שאם חיכיתי עד כה כדי לפתוח את הנושא, אני מסוגלת להמתין עד שנמלא את קיבתנו.
המלצרית לא נטתה לשום אפליה, גם לא מתקנת, וכלפי שתינו הפגינה אותה מידה של סבלנות. המוח החצי יקי של הבלונדינית הבחין בעסקית המשתלמת, המציעה מנה ראשונה, עיקרית ושתייה ב-45 שקל. המוח החצי עירקי שלי עשה את החשבון והסיק שזה אכן משתלם. היא בחרה להתחיל עם מרק בטטה, שעליו אמרה: "אחרי שמוסיפים לו מלח ופלפל הוא מיוחד וטעים", ולעיקרית בחרה בקיש בטטה סטנדרטי, שהגיע עם רוטב יוגורט מיותר לטעמה. אני, לעומת זאת, פתחתי עם סלט יווני קטן וטרי, והמשכתי בלזניה בשרית עם הררי גבינה נמסה. היה זה תענוג חולני בעל מחיר קלורי יקר. אחרי שהיא סיימה את כל מה שבצלחתה ("כמו פולנייה טובה", ציטוט שלה), הזמנו הפוכים (11 שקל) די טובים. ומשסיימנו להביע את שביעות רצוננו הן מהמזון והן מהאווירה המזמינה, הרגשתי שהגיע העיתוי המושלם לפצוח בנאום המיוחל.
כתל אביבית הטועמת הפוכים למחייתה, אני זוכה לא פעם להערות על כך שאני לא באמת מזרחית. יכול להיות שבהתנהגות אני בהחלט דומה יותר לשפרה מאשר לעינב, אבל נראה לי שסבלתי מספיק קיפוח בחיי כדי לראות בעצמי נקודת חן כהה בעולם לבנבן. פרידמנים יכולים לטעון כאוות נפשם שגרמו להם להתכחש לזהותם המזרח אירופית. אני מצטערת, אבל לא נראה לי שהם נאלצו להעביר את ילדותם עם כינויים כמו "השחורה" ובוודאי הם לא זכו להישאל אצל הורי בני זוגם שאלות אנתרופולוגיות בסגנון "מה אמא שלך מבשלת?" (התשובה הנהדרת והמשתיקה שלי, אגב, היא "יופי של מנה חמה"). אני, לעומת זאת, עברתי את זה ועדיין עוברת. הבובלילים הביאו את המלחמה העדתית לפריים טיים. אני, את הקרב השקט שלי מנהלת בטור על בתי קפה. איפה שכולם מוזמנים להתרסק.
בקטנה
סקס אפיל: בקומה השנייה
אנשים: כולם
עיצוב: נעים
שירות: חביב ויעיל
הפוך: 11 שקל
ליד הקפה: עסקית משתלמת עד 18:00
גישה לנכים: כניסה יש שירותים אין
טיפ: לא לבנות על קינוחים
שורה תחתונה: וירבץ בובליל עם פרידמן
The streets. הנביאים 2 פינת המלך ג'ורג'. טל' 3511513-077. פתוח: א'-ו' 7:30 עד לקוח אחרון, שבת 9:00 עד לקוח אחרון.