עצי חופש

זו נשמעת כמעט כמו בדיחה שלבחור שמעצב רהיטים מעץ, קוראים אלון. בייחוד שזהו גם העץ שהוא הכי נהנה לעבוד איתו. מאז שהוא זוכר את עצמו הוא אהב את ההתעסקות עם העץ, כילד הוא בנה רמפות לילדי השכונה, קרא ולמד מתוך ספרי הכשרה בתחום, ולימים הפך לשכיר בחברות נגרות.

אבל החיבה הגדולה לעץ הייתה מלווה תמיד בהתנגשות לא פשוטה, הלא היא - המודעות לסביבה. "באוניברסיטה למדתי לתואר מדעי המדינה, שם לקחתי קורס בחירה בנושא אקולוגיה" הוא מספר "המודעות לנושא היערות, המים וההתחממות בכלל, תמיד שם. מרבית מספרי ההכשרה שאני קורא הם מארה"ב, גם בהם יש דגש על הנושא הסביבתי".

מתוך מחשבה ירוקה, אחרי שבמשך שש שנים עבד כשכיר בחברות מסחריות, פתח דודו סטודיו עצמאי במושב גאולים, לעיצוב רהיטי עץ. "בעבודת יד אין זיהום אויר" הוא מסביר "אין מי שמעודד אותך לייצור המוני, אין מפעל, ואין מכונות. נגר מסחרי חותך במסות, אין התחשבות. השימוש במוצרי לוואי, כמו הלכות, ומדללים הכימיים הרעילים הוא גדול, ויש המון בזבוז".

"אין כריתה ירוקה. אני בבעיה גדולה, אני מאוד אוהב עצים, אבל מצד שני מתפרנס מהם. זו אותה בעיה שיש לדיג שאוהב דגים. יש היום אמנה שמחייבת את יבואני העץ, לנטוע שני עצים על כל כריתה. אבל מה שהכי יעיל מבחינתי, זה לצמצם נזקים באופן אישי".

התרומה האישית של דודו בלוחמה נגד ההתחממות הקולקטיבית, באה לידי ביטוי בכמה אמצעים. קודם כל, שאריות העץ של דודו זוכות לתוכנית הבראה. "אני לא זורק כלום" מצהיר דודו "כול השאריות הופכות שימושיות, עד רמת הנסורת שנתרמת למכלאות. מה שנשאר בצד הופך למנורה, קונסול, ועוד. עכשיו הבאתי חביות יין שאני הולך להפוך לשולחנות קטנים, או למשל בניתי קובייה שעשויה כולה משאריות עץ שלקחתי מנגריות. בנגריות מכירים אותי, שמים לי בצד את "הפרורים" שלהם".

אחת המציאות בהם מתגאה אלון, הוא שארית של עץ רקוב מסוג "וונגה" שהפך לשולחן סלון גאה. "שתביני", הוא מספר בהתלהבות "עץ וונגה זה עץ בסכנת הכחדה, יש עליו איסור כריתה והוא מאוד יקר. הוא עולה פי חמש מעץ אלון, שגם הוא יקר. אני יודע שזה לא נשמע ירוק, אבל לא קניתי אותו, מצאתי אותו זרוק בצד. מבחינתי למצוא חתיכה ממנו זרוקה במחסן, גם כשיש בה חורי ריקבון, זה למצוא זהב".

תרומה נוספת למען כדורנו הלוהט נעשית בשלב הגימור. כשהעץ הנדיב הפך בידיו האמונות של דודו לרהיט עדכני, הוא מצפה אותו בשמן טבעי. "אני משתמש בשמן פשתן, ולא שמן תעשייתי כימי, שהוא בעיקר רעיל ומאוד בעייתי לסביבה" הוא אומר.

"השמן הטבעי, בניגוד ללכה התעשייתית, שומר על המגע הטבעי של העץ. לעניות דעתי, זה עוד יתרון של השמן. זה מאפשר ממש לגעת בעץ, להרגיש אותו, את המרקם שלו, אין חציצה. אבל בתעשייה הולכים פחות על הגימור העתיק ויותר על המראה המבריק".

הסיסמא שמופיעה באתר של דודו, ומאפיינת את עבודותיו, היא "ריהוט מודרני - אורגני". ריהוט מודרני זו הגדרה קלה לעיכול, מבט מהיר בשולחנות, כסאות, או תבליטים של דודו מגלה שמדובר בקווים נקים, מינימליזם, עבודות נטולות עומס רעיוני ונקיות מגימיקים. אבל מה זה, לעזאזל, ריהוט אורגני? שרפרף לא מרוסס? "הכוונה באורגני בהקשר של עץ" מבהיר דודו " היא, שמדובר בעץ מלא, ככה הוא ירד וככה הוא נשאר. להבדיל מעץ שעשוי מחומרי לוואי, כמו MDF וסיבית"

"אבל האורגניות היא יותר מהשימוש בעץ מלא. בדומה למזון אורגני שנשמר טבעי, אני שומר על המאפיינים הטבעיים של העץ, מבליט אותם במקום להסתיר".

"הוא מתייבש ונסדק, נוצרים בו עיניים, תולעים, או כול מיני גידולים, גם לעץ יש סרטן. אני אוהב להבליט אותם, כי זה מעניין, זה שונה, זה מבדיל. אני מדגיש תכונות טבעיות של העץ, משוויץ בזה".

בעולם מתוקן, היה ניתן למצוא יותר עבודות מעץ טבעי ובעיקר מעץ ממוחזר. אבל השמירה על הסביבה כרוכה בלא מעט השקעה, זמן וכסף. "התהליך של לקחת רהיט עץ ישן, למשל, לפרק אותו ולחדש אותו, הוא תהליך מאוד יקר וארוך" אומר דודו בצער "הפרוק הוא עבודה, שלפעמים צריך להעסיק בשבילה אדם נוסף. לחבר בין שאריות, להעלים את ההיסטוריה הבעייתית של העץ ולחדש אותו, דורש לא מעט מאמץ, ומייקר את המוצר. חבל, כי בהקשר הסביבתי, זה ממש לכרות את הענף עליו אנחנו יושבים..."