אחד הדברים אותם למדו אזרחי ישראל משתי מערכות הפריימריז הוא שטכנולוגיה היא עסק קשה, מסובך ולא אמין בעליל. אסור לנו לסמוך עליה כי ברגעים המכריעים היא תאכזב אותנו. האמנם? אולי הרצפה של העולם הטכנולוגי לא עקומה, והרקדנים הם אלה שעושים את עבודתם בצורה מרושלת?
בשבוע שעבר התבזתה מפלגת העבודה כשההצבעה הממוחשבת קרסה. החברה ששכרה, טלדור מערכות, סירבה בכל תוקף לפרט את מקור הבעיות במחשבים, אבל העובדה היא שהם לא תפקדו. הבעיות היו קשות כל כך, עד שבמפלגה החליטו לדחות את הפריימריז. אתמול בליכוד התקלה היתה כפולה. החלק הראשון נבע מרשלנות של גורמים אחרים: קודם נפל תן לבור תקשורת פתוח של בזק וכירסם את הקו האופטי, ולאחר מכן טרקטור פגע בכבל נוסף של בזק. הדבר מנע ממסופי ההצבעה לתקשר עם השרתים, ועיכב את פתיחת הקלפיות בשעתיים.
התקלה השניה היתה מבוזרת ודומה לזו של העבודה, אם כי בהיקף נמוך יותר. אנשים פשוט לא הסתדרו עם מערכת ההצבעה, ומסופי ההצבעה לא הסתדרו עם אנשים. הדיווחים כללו תגובות איטיות, שככל הנראה נבעו מבעיות חומרה או רוחב פס נמוך מדי שהוקצב לקלפי, ממשק לא אינטואיטיבי ותקלות תוכנה. כתוצאה מהתקלות בעבודה ובליכוד, החליטו בקדימה לוותר על הפריימריז הממוחשבים ולחזור לשיטה הידנית הישנה, האיטית והמוכרת.
התקלות בליכוד ובעבודה היו תקלות טכנולוגיות, אבל לא תקלות של הטכנולוגיה. רוחב פס מוקצב על ידי אנשים, שגם מפתחים את התוכנה והממשק שלה. את בעיות החומרה אפשר למנוע באמצעות בדיקה יסודית של כל מערכת שיוצאת, ואת בעיות התוכנה באמצעות מתכנתים שיודעים לפתח ממשקי משתמש וניסוי המערכת בקרב אנשים רבים ככל הניתן. ולא, הצבעת אמת לא יכולה להיחשב לניסוי מערכת. ככה בונים פיאסקו.
הטכנולוגיה עצמה, מאידך, היא ברכה למצביעים בעלי צרכים מיוחדים. מסופים אלחוטיים מאפשרים להצביע גם באמצעות מחשב נייד. כמו כן, מערכת ממוחשבת תוכל להסתגל לצורך של אדם עם קשיי ראייה, או כזה שלא מבין היטב את השפה העברית. למפלגות עצמן תאפשר המערכת הזו לספור את הקולות במהירות גבוהה הרבה יותר, בלי לאלץ את האנשים לחכות שעות על גבי שעות לתוצאות.
הבחירות הן לא שדה ניסוי
כל אלה לא רק אפשריים, אלא גם ישימים. ברור שבפריסה בקנה מידה כזה התקלות הן כמעט בלתי נמנעות, אבל בשתי המערכות האחרונות הן היו בקנה מידה ארצי ולא מקומי, ובכל הארץ הן גם גרמו לעיכובים ממושכים.
מצד שני, אל תמהרו להאשים את הישראליות שלנו בבעיות של המערכת. הצבעה אלקטרונית נכשלה במדינות רבות. הדוגמה המובהקת לכך היא ארצות הברית, בה פעם אחר פעם כושלות המכונות. חברת Diebold, שהציבה מכונות הצבעה אלקטרוניות ברחבי ארה"ב בבחירות לנשיאות ב-2004, הואשמה לא רק בתקלות תוכנה, אלא גם בכך שקל יחסית לפרוץ אותה ולהתעסק עם הנתונים. רשת הטלוויזיה HBO אף שידרה ב-2006 סרט בשם "לפרוץ את הדמוקרטיה" שהדגים את קלות הפריצה למערכות הצבעה אלקטרוניות בזמן שהן עובדות.
חוץ מבארה"ב, גם בבחירות לנשיאות בצרפת, שנערכו בשנה שעברה, נוסתה הצבעה אלקטרונית בכמה ערים. גם שם ראינו תקלות שדומות לאלה שהיו אצלנו. מדינות נוספות באירופה ובאסיה נכוו, אבל לא מפסיקות לנסות. לראיה, בבחירות האחרונות לנשיאות ארה"ב אמנם נרשמו תקלות, אבל הן היו פחותות באופן משמעותי מאשר בשנים עברו.
אפשר להתייחס לבעיות בפריימריז של העבודה והליכוד כחבלי לידה של טכנולוגיה חדשה ולקושי של אנשים להבין איך מפתחים אותה ומשתמשים בה, אבל ההתייחסות הזו היא בעייתית. ההצבעה בבחירות היא לא דבר שאפשר לשחק איתו. זהו אחד ההליכים החשובים ביותר במדינה דמוקרטית, לא שדה ניסוי. אנשי המפלגות היו חייבים לנסות את המערכות לפני ההצבעה, ואז ליישם את הלקחים ולהוסיף עוד גיבוי. ועוד גיבוי. ועוד גיבוי. כך צריך לפעול בבחירות הבאות, במקום לחזור לפתקים האנכרוניסטיים.