חוסנה של כל חברה נמדד ביכולת שלה לעזור לחלש ולנזקק. החברה שלנו, הופכת אט אט לחברה שבראש מעיינה המגזר העסקי, וככזו, קולם של הנזקקים והחלשים איננו נשמע. אינני חלילה מתנגד לעזרה שהמדינה מושיטה למגזר העסקי. אך בזמן שהמגזר העסקי גורף רווחים בסוף השנה, גם בזכות ההזדמנות והמנוף שקיבל כתוצאה מהתמיכה הממשלתית, האזרח הפשוט לא זוכה ליהנות מכך, גם לא בדרך עקיפה. חמור מכך הוא איננו זוכה אפילו לשירותים אלמנטרים בנושאי בריאות, רווחה ועבודה.
כך לדוגמה, אזרחים רבים במדינה זקוקים לתרופות יקרות שאין ידם משגת, ובלית ברירה נאלצים לוותר עליהם, בעוד שהמדינה יכולה לפתור מצוקה זאת במאמץ סביר, על ידי הקצאה תקציבית קטנה מתקציבה לטובת "עדכון טכנולוגי". פעולה זו תאפשר הכנסת תרופות חדשות וטכנולוגיות מתקדמות לסל התרופות. הרי אדם מן הישוב לא יכול לעמוד בהוצאה חודשית כה גבוהה עבור תרופות. בזמן שהמדינה בוחרת להתעלם מזעקתם, אנשים רבים נאלצים לחזות במותם שלהם, שיכול היה להימנע על ידי קבלת החלטות נכונה ומידתית יותר בקרב מנהיגי המדינה. ואגב, גם במצב הכלכלי הקיים וחוסר הוודאות השוררת בשווקי העולם, עדיין יש למדינה את היכולת הכלכלית לפעול במקרים כאלו, ובדומים. אם כן, הכל שאלה של סדרי עדיפויות.
בעל המאה הוא בעל הדעה?
מן הידועות היא ש"בעל המאה הוא בעל הדעה". אך במדינה קטנה כמו שלנו, בה כולם מכירים את כולם, יכול בעל המאה להציג את עמדותיו בפני חברי הממשלה ומקבלי ההחלטות ואף לשכנע אותם בנחיצות השקעות, שמיותר לציין, יניבו פירות נאים עבורו. אך בזמן שקולו נשמע, כי ידו משגת זאת, מי ישמיע את זעקתם של הנזקקים? מי ייצג את קולו של האזרח הפשוט? התשובה היא כמובן חברי הכנסת. המציאות, לצערי, קצת שונה: חברי כנסת רבים שחשים חובת נאמנות לאזרח שבחר בהם, אינם מצליחים ברוב המקרים להעביר חוקים שישרתו ציבור של אנשים הזקוקים לכך, מהסיבה הפשוטה - התנגדות הממשלה, או ליתר דיוק, התנגדות האוצר. ללא תמיכת הממשלה קשה להעביר חוקים. במדינה בה לאוצר יש אג'נדה קפיטליסטית, הבוחנת כל החלטה באופן חד מימדי כספי, ותו לא - קשה מאד לסייע לחלשים. יעידו זאת 700 אלף הילדים שחיים מתחת לקו העוני במדינת ישראל, זו הנחשבת למפותחת ומתקדמת, שעברה שנות צמיחה מואצת.
גם בשנת 2003, ערב חוק ההסדרים, קיצץ בנימין נתניהו בקצבאות ללא רחם, פעולה שגבתה מחיר יקר מהליכוד בבחירות דאז. משקמה זעקה בעם, הבטיח נתניהו כי לאחר הקיצוץ האכזרי והדרסטי יווצרו עודפים בקופת המדינה, עודפים שעתידים היו לשרת את השכבות החלשות. עודפים אכן היו (רק בשנה שעברה היו כ-12 מיליארד שקל עודפים בקופת המדינה), אולם הכספים הללו הופנו לטובת צמצום החוב החיצוני, מטרה חשובה לכשעצמה, רק שלא לכך יועדו הכספים מלכתחילה.
שוב נותרו מאות אלפי אזרחים שחיים מתחת לקו העוני, ואני תוהה: מה יהיה על רווחתם? מה יהא על בריאותם? והיכן הצדק?! הלא הכספים נלקחו מהשכבות החלשות, אך העודפים חוזרים לכלל האוכלוסייה, עשירים ועניים כאחד. היכן המידתיות? היכן כאן החמלה והדאגה לחלש? והיכן האחריות שעל המדינה לגלות כלפי אזרחיה? אינני יכול שלא לשאול את עצמי, האם לחברה כזו פיללנו כשהוקמה המדינה?
תמונות האנשים הנוברים בפחי האשפה, הניבטות שוב ושוב אלינו מכותרות העיתונים, מהוות תעודת עניות למדינת ישראל. המדינה שלנו נמצאת כיום במקום הראשון והמביש מבחינת פערי השכר בין האוכלוסיות החלשות והחזקות. זה אבסורד כי אזרח מהעשירונים התחתונים ישתכר במשך 20 שנות עבודה שכר הזהה לשכר של חודש שמקבל כיום מנכ"ל בנק. לא פלא אם כן שקיימת תסיסה חברתית, ואיננו יכולים להישאר אדישים לה, לא מבחינה מוסרית ולא מבחינה מעשית.
הפתרון לחלק מהבעיות הללו טמון בשינוי התפיסה גם בצמרת משרד האוצר ובשינוי סדרי העדיפויות, ובראש ובראשונה מתן הזדמנות שווה בחינוך, בהשכלה ובמקומות עבודה.
* דוד טל הוא חבר כנסת בקדימה