סוף העולם כבר הגיע

תיאורם של כוכבי השביט בתרבות הפופולרית נטוע במסורת המערבית ארוכת השנים לפיה אחרי הופעתם צפויים הרס וחורבן בכדור הארץ. כוכב השביט הוא אות לשינויים הרי גורל שמבשרים לאו דווקא טובות. עם התפתחות התקשורת - המצאת עיתונים, הטלגרף והטלפון - קיבלו נביאי הזעם למיניהם שופר משודרג דרכו יכלו עתה להעביר את המסרים האפוקליפטיים שלהם. דוגמה מובהקת לכך היא הפאניקה שהתחוללה בעקבות הופעתו של כוכב שביט האלי בשנת 1910.

במאה ה-19 גילו אסטרונומים כי כוכבי השביט מכילים גז רעיל בשם ציאנוגן. התחזית שכוכב שביט האלי צפוי להתקרב לכדור הארץ ב-1910 עוררה את חוזי השחורות מרבצם ואלו מיהרו לנצל את הפוטנציאל האפוקליפטי הטמון בכך. למרות שהמדענים הכריזו כי כדור הארץ על תושביו בטוח ומוגן , היסטריה רבתי התעוררה מאחר שעלה חשש להרעלת בני האדם עם התקרבות הכוכב. כמה עיתונים אף פרסמו את ההשערות הבלתי מבוססות האלו והעניקו להן תוקף מהימן, לפחות בעיני חלק מהציבור.

מעט מאד עיתונים פירסמו את ממצאי המדענים, שחזרו וטענו כי לא קיימת שום סכנה לכדור הארץ. וכפי שקורה פעמים רבות במקרים של היסטריה המונית, היו מי ששמחו"לתפוס טרמפ על התמימות האנושית. יזמים שונים ומשונים החלו למכור "גלולות שביט", שלטענתם אמורים לכלול חומר הנוגד את ההשפעות של הגז הרעיל. הגלולות נמכרו כמו לחם טרי. לאחר שעבר כוכב השביט את כדור הארץ ב-20 במאי, כל אלה שנטלו את הכדור נותרו בחיים – ואיתם גם כל שאר בני האדם על כדור הארץ.

הופעתו של כוכב השביט "האלה-בופ" ב-1987 עוררה פאניקה שלא נראתה כמותה עשורים רבים. נפוצו שמועות כי חללית של חייזרים תגיע בעקבות כוכב השביט לכדור הארץ. נורא מכך, 38 חברי כת "שערי גן עדן" נטלו את חייהם בהתאבדות המונית על רקע ההיסטריה מסביב להופעת כוכב השביט. חברי הכת לא ראו בכך התאבדות מאחר שלפי אמונתם, כשכדור הארץ יחרב, הסיכוי היחיד לשרוד יהיה לעזוב לכוכב של חייזרים ולקיים איתם יחסי מין. הופעתו של כוכב השביט היוותה בעבורם אישור לצדקת אמונתם. מסתבר שפראיירים כן מתים.

(כתב: דניס ויטצ'בסקי)

קשה להאמין, אבל כבר כמעט תשע שנים עברו מאז שהעולם לא-נגמר בעקבות התקלה הכי קשה שלא-קרתה לכל המחשבים בעולם. באותם הימים של סוף שנת 99 כולם ידעו מה זה Y2K – באג 2000 - ורבבות הצטיידו בשימורים, כלי נשק ומיכלי דלק כדי לשרוד את האפוקליפסה המתקרבת.

הסיבה לבהלה הייתה פשוטה. במערכות המחשוב המוקדמות, יוצגו השנים באמצעות שתי ספרות בלבד. וכך, כשהגענו לסוף המאה, פחדו הכל שהמחשבים – במיוחד אלה הבנקאיים – יתחרפנו והמכוניות תחלנה לנסוע אחורה במקום קדימה. או משהו.

לטענת ה-BBC, כ-300 מיליארד דולרים הושקעו ברחבי העולם כדי לשדרג מערכות ישנות ולהכין את כל המחשבים למעבר אל המאה ה-21. ואכן, כל מה שראינו ב-1 בינואר 2000 היו תקלות מינורית.

החלק המעניין בסיפור היתה הפאניקה. בניגוד למשבר הטילים בקובה ואירועים פרה-אפוקליפטיים אחרים, כאן הגורם לפחד לא היה אויב מתוחכם בעל אידאולוגיה ששה להבינה, אלא הטכנופוביה של האנשים בכלל ושל התקשורת המיינסטרימית בפרט. מאז מגמה זו רק תופסת תאוצה, עם האזהרות החוזרות ונשנות מפני קרינת סלולר (אף אחד לא הוכיח שזה מזיק, כן?) ונבואות על השחתת הנפשות הצעירות דרך משחקי מחשב (אף אחד לא הוכיח שזה מזיק, כן?). באג אלפיים אולי התחיל כבעיית מחשב, אבל הוא כבר מזמן נמצא עמוק בתוך ראשיכם.

מגפות מעטות מעוררות פאניקה באותה מידה כמו התפרצות נגיף האבולה. את תפקיד מלאך המוות ממלאות דווקא בצורה טובה בהרבה מגפות אחרות, כגון מלריה וכולרה ואפילו שפעת, מהאבולה, אך אין כמו אזכור של נגיף האבולה כדי להעלות במוחנו את הסיוטים הנוראיים ביותר. אבולה גורמת למותם של כמה מאות בני אדם בכל פעם שהנגיף מתפרץ. התפרצות הנגיף עצמו היא נדירה. מבחינת מניין הקורבנות, האבולה נחשבת לאחת המחלות הפחות מסוכנות הקיימות על פני כדור הארץ, כשאפילו השפעת המצויה מסוכנת ממנה פי כמה מונים. עם זאת, לאבולה יש את היכולת להפחיד אותנו עד מוות.

למעשה, האבולה, בדומה למגפת הדבר, גוררת תמיד בעקבותיה גל פאניקה. חלק גדול מהפחד סביב הנגיף קשור למוות הנוראי הנגרם ממנו. לאחר ההידבקות בנגיף, יכולים לעבור בין יומיים לשלושה שבועות עד שהחולה נתקף בחום גבוה, חולשה, כאבי ראש וכאב גרון, אך זו רק ההתחלה. הקאות, שלשולים, פריחה הן תופעות רגילות שאחריהן בדרך כלל סובל החולה מכשל הכליות או הכבד. הנגיף עובר בגוף במהירות מדהימה ומכלה את כל מה שנקרה בדרכו. דם מתחיל לנזול מהאוזניים, מהאף ומהעיניים. מוות יכול להתרחש בתוך שבוע, פרק זמן שבו החולה אמור להיכנס לתרדמת. כ-80% מהנדבקים בנגיף מתים – אחוז ההופך את האבולה לאחד מהנגיפים הקטלניים ביותר שקיימים כיום. בנוסף, עדיין לא נמצאה לו תרופה או חיסון.

וירוס האבולה התגלה לראשונה ב-1976 בקונגו ובסודן שבאפריקה. בקונגו, שיעור תמותה מהמגפה היה גבוה במיוחד ועמד על 90%. ככל הנראה, הנגיף מועבר דרך מגע של אדם עם חיה נגועה. בדומה לאיידס, אנשים אחרים נדבקים באבולה על ידי מגע עם דמו או נוזלי גופו של האדם הנגוע, או לחלופין על ידי מגע עם ציוד רפואי מזוהם. בארצות הברית, האבולה מדורגת תחת איום ברמה ארבע – הרמה הגבוהה ביותר בעבור מחלות מדבקות. אפילו וירוס האיידס מדורג ברמה שתיים בלבד.

את נגיף האבולה אופפת מעין אווירה של מסתורין, לה תורמת העובדה שאיננו יודעים בדיוק מהי הסיבה המדויקת להתפרצותו. כל שאנו יודעים הוא שהווירוס אורב בג'ונגלים ומתפרץ ללא אזהרה מדי פעם. שתי ההתפרצויות הראשונות ב-1976 גבו את חייהם של 340 בני אדם. ההתפרצות השלישית ב-1979 , בסודן גם כן, גבתה 22 קורבנות. ב-2007 מתו 36 אנשים באוגנדה מהנגיף.

ב-1995, חוותה בריטניה את בהלת האבולה כשאם ובתה שסבלו מחום ועייפות לאחר ביקור בקונגו אושפזו בבידוד. יומיים תמימים של חרדה פקדו את האי עד שהשתיים אובחנו בשפעת. ב-1999, פרצה בהלת אבולה באירופה כולה כשהתעורר החשד כשצלם טלוויזיה בן 39, שחזר מביקור בחוף השנהב, נדבק בנגיף. למרות ניסיונות ההרגעה של הממשלה הגרמנית, איש לא הקשיב לפוליטיקאים. התקשורת חגגה, הצהובונים חרצו גורלו של החולה ותוכניות האירוח התמלאו באנשים מבוהלים. גרמניה כולה נדבקה אך לא באבולה, אלא בבהלת האבולה.

למעשה, כל כמה שנים אנו מקבלים דיווחים על כפריים מתים במדינות מרוחקות כגון קונגו, סודן, גאבון וחוף השנהב. הכפר המדובר מבודד ועובדי הסיוע נעים בו כשהם לבושים בחליפות הגנה מתקדמות. התמונות המאיימות מתפרסמות באמצעי התקשורת ברחבי העולם, מפלס הפאניקה עולה ועדיין לא הצלחנו לגלות מהו מקור הנגיף. להיסטריה תרם גם הסרט "התפרצות", בכיכובו של דסטין הופמן, שמספר על הגעתו של הנגיף לארצות הברית. אף מדען לא הצליח לזהות את החיה הנושאת את הנגיף אך נותרת בריאה – התיאוריה המקובלת היא שחיה זו היא העטלף.

האבולה היא משחק ילדים של ממש בהשוואה למגפה השחורה, הידועה גם כ"מוות השחור", שהשתוללה במאה ה-14 באירופה, צפון אפריקה ואסיה, נחשבת לאחד מהאירועים החשובים ביותר בהיסטוריה העולמית ועדיין מהווה נושא למחקר רפואי, היסטורי וסוציולוגי.

לפי הערכות, כשליש באוכלוסיית אירופה נמחתה מעל פני האדמה במהלך המגפה השחורה. ייתכן שמניין הקורבנות באסיה ובצפון אפריקה היה אף גבוה יותר. במשך שלוש מאות השנים הבאות, המגפה פרצה עוד פעמים רבות לאחר שב-1670 נעלמה בפתאומיות. העולם נחלק במהירות למתים ולאבלים המותשים וחסרי הכל שנותרו מאחור.

ההיסטוריונים מחלקים את ההיסטוריה האירופאית לתקופה של לפני פרוץ המגפה ואחריה. יש לכך כמה סיבות: במהלך המגפה, הידלדלה האוכלוסייה בחדות ולשיעור התמותה הגבוה היתה השפעה משמעותית על המבנה החברתי. המבנה הפיאודלי והלא שיוויוני ששלט אז באירופה התערער, ובמבט לאחור ההשפעה ההרסנית של המגפה השחורה הובילה בעצם לסלילת הדרך לשינוי החברה אירופאית בימי הביניים ולקדמה.

מבחינה פסיכולוגית ההשפעה היתה קטלנית. רעיון המוות לכד את הדמיון האנושי ולא הרפה. חוויות של אבדן, סבל, צער ויגון הפכו ליומיומיות. הפחד מהידבקות במגפה הוביל להתבודדותם מרצון של אנשים רבים, דבר שתרם לכאוס חברתי ולחרדה קיומית ודיכאון בקרב האדם הבודד. פחד הגיוני ממוות הפך לפאניקה וזו הובילה להתנהגות לא רציונלית. היו שהחלו להלקות את גופם בעודם עוברים מעיר לעיר וטוענים כי המגפה היא עונש ראוי מאלוהים. אחרים החלו לרדוף קבוצות מיעוטים, זרים וכמובן נשים שנתפסו כמכשפות. המוות מהמגפה לא הספיק כנראה וחיי חפים מפשע רבים אבדו בגלל שמישהו היה צריך לשאת באשמה. יתרה מכך, כיוון שהרפואה בימי הביניים לא הציעה מרפא, נוסד שוק משגשג לשיקויי פלא ואמונות טפלות.

השפעות המגפה השחורה הורגשו גם ברבות השנים. אנשים רבים, מתוך פחד מהלא נודע, העדיפו להזדהות עם המוות (ראה התנועה הנאצית, לדוגמה). בנוסף, הפחד כי המוות הוא בהכרח חוויה מייסרת ומחרידה הוביל להתפתחות הפסיכולוגיה של הכחשת המוות ולדחייתם של אנשים חולים מהחברה, הנמשכת עד ימים אלה.

היכולת של התקשורת לבלבל ולהפחיד ציבור שלם הפכה לידועה לשמצה ב-30 באוקטובר 1938, כשמיליוני אמריקאים האזינו לתשדיר הרדיו הפופולרי בכיכובו של השחקן אורסון וולס. באותו ערב שודר עיבוד לספר המדע בדיוני "מלחמת העולמות", המגולל פלישת חייזרים ממאדים לכדור הארץ. אך בתוכנית הרדיו היה שינוי משמעותי: תחת בימויו של וולס, המחזה שודר כאילו היה מבזק חדשות אמיתי המדווח על פלישה ממאדים, טכניקה שאמורה היתה להגביר את המתח אך במקום זאת יצרה כאוס.

הציבור בבית לא האמין למשמע אוזניו כש"קריין החדשות" הקריא דיווחים מה"שטח" לגבי כלייתה של אמריקה. התשדיר כלל הסבר לגבי טבעו הבדיוני, אך הציבור בחר שלא לשמוע. לעומת זאת, הוא העדיף להאמין כי זהו דיווח חדשותי. כתוצאה מכך, הפאניקה חגגה. אנשים החלו לארוז חפציהם ולצאת לכבישים במטרה להימלט על נפשם, חלק התחבאו במרתפים, טענו אקדחים ועטפו ראשיהם במגבת רטובה כאמצעי הגנה מפני הגז הרעיל של החייזרים. הדבר היחיד שהם לא עשו זה לעצור לרגע ולהקשיב לקול ההיגיון. לרגע קט, מצאו עצמם אנשים בתוך עולם בו הגבולות בין בדיה למציאות טושטשו לחלוטין.

החדשות (האמיתיות) לגבי גל הפאניקה יצרו שערורייה ברמה ארצית והתעוררה דרישה לרגולציה קפדנית יותר על הרדיו. אלו שנפלו בפח המתיחה הושמו ללעג. הדבר המפחיד באמת שהתגלה בעקבות הסקנדל היה חשיפת דרך חדשה באמצעותה פוליטיקאים יוכלו מעתה לנצל את כוח התקשורת על מנת לתמרן את הציבור התמים. "היטלר הצליח להפחיד את אירופה כולה לפני כחודש", נכתב ב"ניו יורק טריביון". "אך לפחות היה לו צבא וחיל אוויר שיתמכו בצרחותיו. וולס הפחיד אלפים ללא כל בסיס".

משבר הטילים בקובה הוא אולי הנקודה בה העולם היה קרוב יותר מאי פעם למלחמה גרעינית. כוחות הביטחון האמריקאיים היו ברמת הכוננות הגבוהה ביותר אי פעם והפיקוד הסובייטי היה מוכן להשתמש בנשק גרעיני על מנת להגן על האי הקובני מפני תוקפנות אמריקאית.

באפריל 1962 החליטה בריה"מ להציב טילים בחצר האחורית של ארה"ב – קובה, במטרה ליצור מאזן אימה שיגרום לארה"ב לחשוב פעמיים לפני שתתקוף את בריה"מ. בחודש אוקטובר התגלו בטיסות צילום אמריקאיות אתרים לשיגור טילים סובייטים. לאחר שבוע של דיונים, החליט נשיא ארצות הברית ג'ון קנדי, בצעד מבריק, להטיל מצור ימי מסביב לקובה, במקום להיכנס לעימות צבאי עם הרוסים. ב-22 לחודש קנדי הודיע לציבור על הימצאותם של הטילים ועל החלטתו להטיל מצור על קובה. הוא הוסיף כי כל שיגור של טיל מקובה יהווה עילה לארה"ב לתקוף את ברה"מ ודרש את הוצאת כל הטילים מקובה.

הפאניקה החלה להתעורר בשני הצדדים. הציבור האמריקאי, שראה באיום הקומוניסטי כרוע בהתגלמותו ובבריה"מ כאימפריית הרשע, לא נשאר אדיש לאיומים ונכנס לפאניקה מטורפת. מי שיכל להרשות זאת לעצמו בנה מקלט אטומי בחצר הבית. השאר הצטיידו במאות קופסאות שימורים וקיוו לטוב. המשבר נמשך 13 ימים מורטי עצבים, במהלכם רבים מתושבי העולם כולו החלו להאמין כי האנושות הגיעה לקיצה.

למרבה המזל, המשבר נמנע הודות לתושייתם של שני המנהיגים: נשיא ארה"ב ג'ון קנדי, שנבחר לתפקיד רק כשנה קודם לכן וניקיטה חרושצ'וב. חרושצ'וב העביר מכתב בו הציע להוציא את הטילים מקובה בתמורה להבטחה אמריקאית כי לא תתקוף את קובה וכי תוציא את הטילים האמריקאים המוצבים בקובה. קנדי הסכים, והעולם ניצל. למרבה הצער, נראה שבמשבר הבא יישב בצד השני אחד, מחמוד אחמדיניג'ד. לכו תסמכו עליו.