הנה כמה מהדברים הגורמים לי חרדות:
- המשבר הכלכלי העולמי.
-העובדה שנותרתי פחות או יותר הרווקה היחידה שאני מכירה.
- להפסיד פרק של "האח הגדול".
אך כל הבלהות הללו מתגמדות נוכח הדאגה החדשה שמדירה שינה מעיני: להיתקל בעוד בתי קפה שעליהם לא תהיה לי ברירה אלא לכתוב ביקורת לא חיובית במיוחד.
הניסיון להימנע מביקורות שליליות הוביל אותי ואת זה שיודע לחיפוש ארוך ומייגע בין שלל בתי קפה, עד שלבסוף התמקמנו בכפיות שבבוגרשוב. כבר מקבלת הפנים הבנתי שזה לא הולך להיות קל.
בחרנו להתיישב על בר עץ שנמצא במרפסת המשקיפה לרחוב. הבר היה מטונף. אחרי שהתיישבנו אמנם ניקו אותו לכבודנו, אך השאירו לנו למזכרת מאפרות עמוסות בדלים ועטיפות סוכר ריקות. מילא.
המלצר חסר הסבלנות והמתלמדת שעוד לא איבדה מהסבלנות שלה הסבירו לנו שעד לפני כמה זמן היה פה סניף של קפסיטו. לא מזמן התחלפו הבעלים, אך התפריט עם הלוגו הישן ישתנה רק בעוד כמה ימים. כך או כך, הם הבטיחו שרוב המנות יישארו זהות לחלוטין.
אילוצי המשקל שלי הכריעו בעד ארוחת בוקר קלה (39 שקל), שלפי התפריט כוללת לחם קל, גבינות רזות, סלט, חביתת חלבונים ושני משקאות. אחרי המלצה חמה מהמלצר ("אם אתה אוהב לטבול לחם בביצים רכות"), בחר זה שיודע בארוחת בוקר הכוללת תבשיל תרד, גבינה וביצים (44 שקל). וכאן התחילה מסכת הייסורים: שתי הארוחות הגיעו עם לחם דגנים. כששאלתי אם זה הלחם הקל, נעניתי שזה לחם דגנים, שבדרך כלל מגיע עם ארוחות הבוקר. הביצים בתבשיל שלו לא הגיעו במצב הצבירה המובטח, אלא מבושלות מדי על גבול השרופות, ואילו מתחתיהן היה נוזל מימי, שלטענתו היה בטעם חלב. כל זה לווה בשירות איטי, שכן המלצר היה עסוק בלקשקש עם האנשים בקומה התחתונה ואילץ אותנו לתפוס מדי פעם את תשומת לבו בעזרת צעקות מהמרפסת.
בשלב הזה כבר הבנתי שאני שוב בבעיה - עם כל הרצון הטוב, אין שום דרך להוציא מהחוויה הזו אפילו נקודת אור אחת.
ואז זה קרה. האוויר נהיה סמיך עד שלא יכולתי להחדירו לנחירי, שהלכו והצטמצמו ממש כמו עיני שנעצמו בכבדות, ממש כמו גפיי שעליהם איבדתי שליטה. "אני לא יכולה לנשום", זעקתי בזמן שדפיקות לבי הצטופפו למרווח אפסי. חיי לא עברו אל מול עיני, אלא רק הידיעה המבעיתה שאני הולכת למות כאן. אין ספק שמוות בבית קפה יכול להיות סיום מושלם לחיי, אבל למה דווקא כאן ולא בבית הקפה הקבוע שלי, שבו וודאי יתלו אחרי לכתי תמונה שלי עם מסגרת שחורה ומתחתיה הכיתוב: "כאן ישבו תיגל וכלבה הבלגניסט". כנראה שהפחד למות בכפיות נטע בי כוחות מחודשים. "אני לא הולכת למות פה", החלטתי תוך סידור הנשימות, "הדבר האחרון שאכניס לקיבתי לא תהיה ארוחת הבוקר הזו. אני לא אעשה כזה דבר לפתולוגים של אבו כביר". בשארית כוחותי האצתי בו להזמין במקומי אספרסו (עם ארוחת הבוקר), רק כדי שיוכל לאשר שאכן מדובר בקפה לא טעים. הוא גם ניסה לזרז את התשלום, עד כמה שהיה אפשר בהתחשב במלצרים. "עכשיו אני מרגישה הרבה יותר טוב", הרגעתי את שנינו ביציאה משם. נראה שאני הולכת - כמילותיו של ג'יימס בונד - למות בבית קפה אחר.
בקטנה
סקס אפיל: אני מניחה שיש קצת באזור המרפסת
אנשים: לא פרידמנים
עיצוב: די נעים
שירות: לא אחד הטובים שחוויתי
הפוך: 10 שקלים
ליד הקפה: בדלי סיגריות של אנשים אחרים
טיפ: להפנים וליישם
גישה לנכים: כניסה יש שירותים לא
שורה תחתונה: מצטערת
כפיות. בוגרשוב 33. טל' 03-5255999 פתוח: א'-ה' 08:00-24:00 ו'- 08:00-18:00 ש'- 09:00-24:00