פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      הספר הרביעי של שי גולדן: פרק 1

      ספרו הרביעי של שי גולדן מספר את סיפור ילדותו בווידוי עוצמתי וחושפני. פרק שני ושלישי מתוך "הבן הטוב"

      הרביתי לשקר בילדותי. ואמא הרבתה לכעוס עלי.

      פעם שיקרתי לאמי. והיא תפסה אותי בשקר. ואמרה שתשים לזה סוף. והיא צילצלה לאבא שלי. והוא עדיין היה בעבודה. "אני אקרא למשטרה," היא אמרה לתוך השפופרת בקול רם, מובלט, בנימה קדורנית, רוטנת והחלטית. כשהיא רוצה שאבין את המילים שהיא אומרת, היא מדברת איתו בעברית. כשהיא רוצה לשוחח איתו מעל לראשי, הם מדברים ברומנית. "אני אקרא למשטרה שתיקח את הילד השקרן הזה מפה. שתכניס אותו לכלא," היא אמרה לאבא שלי. אחר כך הסתובבה בסלון סחור?סחור, סביב מעגלים דמיוניים שציירה בראשה, וחשבה מה לעשות. אני יודע שזה מה שעשתה, מכיוון שהיא הסתובבה ואמרה בקול רם, "אני חושבת מה לעשות עם הילד הזה. אני חושבת מה לעשות עם השקרן הזה. אני חושבת מה לעשות. מה לעשות כדי שהילד לא יגדל להיות שקרן פתולוגי. אני חושבת מה לעשות." היא דיברה לעצמה ואני בחדרי, צופה ומאזין. היא נתנה לי לשבת שם, על מיטתי, להתייבש בשמש של האיום שתלתה מעלי, וכל העת הזאת הסתובבה סביב עצמה. זה טקס רב?רושם, והוא טעון באנרגיה של ציפייה ודריכות ואימה קרה וצורבת.

      היא ידעה שאני בוכה. היא לא היתה אדישה לכך, אני משוכנע. אבל דמעות הפחד שלי לא השקיטו אותה. היא היתה אישה שמצאה תכלית.

      כעבור דקות ארוכות נכנסה לחדרי, כועסת. "אתה כל הזמן משקר!" אמרה אמא שלי, ופניה אדומות, "אתה כל הזמן משקר ואנחנו נשים לזה סוף." ואני אמרתי, "אני לא משקר, אמא. אני לא משקר." ואמי צעקה, "אתה כן! אתה כן! אתה שקרן. אם אני לא אטפל בזה עכשיו, אתה תגדל להיות שקרן פתולוגי. שקרן גדול. השקרן הכי גדול בעולם. שקרנות זו מחלה. אני לא מוכנה שהבן שלי יהיה השקרן הכי גדול בעולם." האזנתי לה. הבנתי בדיוק למה היא התכוונה. כשדיברה אלי היא היתה מהדהדת דברים שאמא שלה אמרה לה בילדותה. היא דיברה אלי והרימה את קולה כדי שתצליח לשמוע את עצמה הופכת לאמה, לשמוע את אמה המתה קמה לחיים מתוך גרונה. אמא שלי לא תגדל להיות שקרנית פתולוגית. זה אסור. זה נורא. שקרנות זו מחלה, ובמחלה הזאת יש להילחם. השקר הוא שורש כל רע. יש למגר אותו בטרם ישחית את הכול סביבו, בטרם יגרום לאמת, אפילו לאמת עצמה, לפקפק בעצמה.

      הבטתי בה מהצד, משותק, מבועת, מוקסם ונכבש — באותה נשימה. מאושר על שבכוחי להסב לה כאב כה גדול. מאושר על שבכוחי להבין מה מניע אותה. יודע ומבין שאימצתי ממנה את התאווה לשקר, את השנאה העצמית ואת הכושר להמס שלגים בחום הזעם, כשזה מרתיח את הדם. ברגע הזה בזמן, חשבתי לעצמי אז, היינו קרובים כשם שלא היינו מעולם. אני חושב שבפעם הראשונה בחיי הכרתי בכך שאני אוהב אותה, אז, שם, כשחשבה מה לעשות איתי, השקרן הגדול ביותר בעולם.

      צלצול נשמע באינטרקום. אמי הרימה את השפופרת. "שי," נשמע קולה, "זה המשטרה. הם באו לקחת אותך." לא יכול להיות! מיאנתי להאמין. נהיה לי קר בכפות הרגליים. "תלבש את המעיל ותרד למטה. המשטרה באה לקחת אותך. הם לוקחים אותך לכלא בגלל שאתה משקר כל הזמן. תלבש את המעיל! תלבש את המעיל, שי, שלא יהיה לך קר. אתה הולך לכלא, חתיכת שקרן."

      איזו יצירת מופת תיסרטה אמא שלי. במבט לאחור, אני מעריך אותה על הדמיון ועל התנופה שבביצוע. אבל אז, אז בכיתי עד כלות בפתח חדר המדרגות. מבועת ונרעד. מתחנן שלא ייקחו אותי, לא למשטרה, לא לבית הסוהר, לא לאיזה מוסד לילדים שקרנים. פניה של אמי חתומות. "תרד למטה." היא אמרה. "זהו, יותר לא תשקר לעולם," אמרה בקול פוסק, כמי שהשיגה הכרעה בדו?קרב ומדברת מעל גופת יריבה?. "אחרי שהמשטרה תטפל בך, יותר לא תשקר לעולם. היה אפשר לעשות את זה אחרת. אם היית מקשיב לי, לא היינו צריכים להזמין משטרה. אבל אתה שקרן. אתה חולה. וצריכים לטפל בך במשטרה. עכשיו תרד."

      ירדתי למטה לבדי במעלית. "הם מחכים לך למטה. חסר לך שתברח בקומה שתיים," קראה לי מעבר לדלת המעלית שהתחילה להיסגר עלי. לא חשבתי בכלל לעצור בקומה השנייה, אבל משהוגש הרעיון — הוא היה שווה בחינה, ללא כל ספק. עצרתי בקומה השנייה. התיישבתי שם על המדרגות רגע קצר. קולה של אמי הידהד בחדר המדרגות כל הדרך מהקומה השישית. "תרד למטה לקומה כ"ף, המשטרה מחכה לך שם!" ירדתי ברגל. אבי חיכה לי בחדר הכניסה לבניין. "איפה המשטרה?" שאלתי. "איפה הם?" ואבא שלי אמר, "הם מחכים לך בחוץ עם הניידת. הם ייקחו אותך לכלא בגלל שאתה משקר כל הזמן. אסור לשקר, שי. אסור לשקר. אתה מבטיח שלא תשקר יותר?" אמי הגיחה מפתח המעלית. היא יודעת איך להיות בכמה מקומות באותו זמן. "אתה מבטיח שלא תשקר יותר?" שאל אבי. הינהנתי. מבוהל מאוד. הם דיברו ביניהם רומנית. אמא שלי פנתה מלוא גופה, כמו עמדה על במה בהצגה, כשאלפי עיניים צופות בה, ואמרה לאבא שלי בהטעמה מודגשת, "לך תגיד לשוטרים שהם יכולים לנסוע. הוא הבטיח שהוא לא ישקר יותר." אבא שלי יצא מחדר הכניסה לבניין אל הרחוב. איש לא זע באולם. אפילו האורות עמדו, צהובים, יראים. אמא שלי הכניסה אותי למעלית ואמרה לי, "אם תשקר עוד פעם אחת, אני נשבעת לך, אני נשבעת לך בעיניים שלי, בחיים שלי ושל אבא, שאני לא אעצור אותם. אבא ביקש ממני שניתן לך עוד הזדמנות, הזדמנות אחת אחרונה, לפני שתלך לבית הסוהר. אני לא הסכמתי, אבל אבא שלך אוהב אותך מאוד. הוא ביקש ממני לתת לך רק עוד הזדמנות אחת, אחרונה, אחרונה, אחרונה. אתה מבטיח יותר לא לשקר לי, לא לשקר לעולם, אף פעם, אף פעם?" ואני הבטחתי. נשבעתי. "אני אוהב אותך, אמא." אני כמעט משוכנע שהשתמשתי במילים האלה אז.

      אני כמעט משוכנע גם שהיא נשקה לראשי. אני כמעט משוכנע שהערצתי אותה גם על שהצליחה לעורר בי תיעוב ואהבה באותה המידה. הייתי אז בן שבע וחצי. לא יותר. אולי אפילו פחות מזה.
      אמא שלי לימדה אותי לשקר. אני חב לה את כל הספרים שכתבתי.

      3

      שיקרתי לאמי שהמורה ביקשה בבית הספר מכל תלמיד לספר מה מקור שמו ואני לא ידעתי. וביקשתי תשובה. ואבא סיפר בארוחת הערב שפעם, פעם, עוד לפני שבאנו אחי ואני לעולם, הם רצו מאוד ילדים ולא הצליחו. שנים רבות הם המתינו לאיזה נס שיגאל אותם מבדידותם, מזוגיותם בשניים, שניים שהם אחד ועוד לבד ואחד ועוד לבד ועוד לבד בשניים. ואז, לפתע, כך, ללא שום התראה או הכנה, נענה אלוהים לתפילותיהם (אני משקר עכשיו קצת גם לכם. אמי לא הזכירה את אלוהים כשדיברה על עצמה ועל ילדים, ואבי ממילא לא האמין בו מעולם) ושלח אליהם את אחי הגדול. ומכיוון ששמחו כל כך, החליטו לתת לאחי את השם "רן", שפירושו "שמחה". כך אמרה אמא. ולא דייקה שלמעשה פירושו "שמח". ואי?הדיוקים הקטנים האלה הפכו את רן לפחות מתרונן משהיה עשוי להיות אילו היה, למשל, "גיל".

      "ושי?" שאלתי. ועל כך סיפר אבי — שאחרי רן, שהיו משוכנעים כי יהיה הראשון וגם האחרון, נודע להם (שוב, בהפתעה גדולה) כי גם אני נובט בבטנה של אמי. ועוד בטרם באתי לעולם, אמרו אומר עם עצמם כי אם יהיה זה בן זכר, יקראו לו "שי" — שפירושו מתנה — ואני שאלתי "למה לא דורון?" ואבי לא ידע שדורון הוא מילה נרדפת לשי, ואמי, שלא ידעה אף היא, העמידה אותו על כך משאמרתי זאת, כאילו ידעה.

      אני זוכר, הבטתי ברן, ישבנו בסלון, והוא שתה בצמא את סיפור המעשייה. ואחרי זמן אמר לי, "עשית להם תרגיל יפה," ואני שאלתי, "אתה לא חושב שיכול להיות שהם אומרים אמת?" והוא צחק או שלא צחק, ואמר, "אתה כזה מטומטם לפעמים." ואחרי זה סיפרתי את הסיפור בבית הספר לאחת התלמידות, ילדה בשם נורית זמיר, בגאווה גדולה. והיא, היו לה שתי צמות זהובות ולחיים ורדרדות וזוג עיניים תכלת, שדרכן היה אפשר, ללא כל מאמץ, לראות את השמים שמסתירים מעינינו לראות את אלוהים, משקר שקרים למלאכים. אי?דיוקים קטנים.

      ואז ביקשתי מאמא ואבא שיראו לי תמונות מימי ינקותי. ולא היו כאלה בנמצא. והקשיתי עליהם. ואבא סיפר כי במעבר מהדירה בדרך הטייסים בתל אביב לבית ברחוב הירדן ברמת גן הלכו כמה ארגזים לאיבוד, ובארגזים היו אלבומי תמונות רבים, וביניהם גם כאלה עם תמונות מינקותנו, של אחי ושלי. ורן שאל איך יכול בכלל דבר גדול כמו ארגז ללכת לאיבוד, ואבי אמר, "עובדה," ואמא הוסיפה, "ואבא כעס מאוד על המובילים," ואני הצעתי, "אולי נלך לחפש אותם בשבת?" ואמי צחקה. ואבי אמר, "כבר עבר הרבה מאוד זמן. חיפשנו בכל מקום ולא מצאנו. הם הלכו לאיבוד. יש דברים שפשוט הולכים לאיבוד." הולכים לאיבוד לבלי שוב. ואז סיפר לנו על הימים שבהם הקור ביאסי, רומניה, היה כה עז, עד שהדלק במכונית קפא, ואמר שנסתפק בכך, בסיפורים על רגעים מחיים של אחרים, אפילו יהיו אמא ואבא. ואני שאלתי את אח שלי בלילה, בחדרנו, אם הוא חושב שבמוסד יש תמונות שלנו מימים שהיינו תינוקות. ואחי הציע שאשאל את אמא ואבא ואז התכנס לתנוחת הערסול העצמית שבה היה מיישן עצמו, וגירגר את גרגור ההירדמות שלו, ואני הבטתי בתקרה וצל חולף של מכונית שעלה מהרחוב ונדד עליה שחור ומרצד הבהיר לי שיהיה עלי לחיות בצל ההכרה כי ייתכן ולא אדע לעולם ממי ירשתי את מראי.

      ובדרך חזרה מבית הספר הלכנו רונן אשר ואני בשדרה המוצלת, בואכה נווה יהושע, בסמוך למרכז המסחרי הקטנטן ובית הכנסת, ואמרתי לו, "יש לי סוד גדול לספר לך, אבל אתה מוכרח להישבע שלא תספר אותו לעולם, לעולם, לעולם, אף פעם שבעולם, שבעולם, לאף אחד." והוא משך בכתפיו ואמר, "בטוח." ואמרתי לו, "ההורים שלי הם לא ההורים האמיתיים שלי. ושם המשפחה שלי הוא לא גולדן." והוא — בן שבע וחצי, גבוה ממני בחצי ראש לפחות, ספורטאי מצטיין ותלמיד מחורבן, שהסבתא הרומנית שלו אירחה אותו אחר הצהריים למשחק בגן השעשועים שסמוך לביתה ברחוב הביל"ויים, כדי שלא יהיה בבית, אצל ההורים — שאל, "איך אתה יודע?" ואני אמרתי, "אני זוכר כל מיני דברים."

      אחר כך רונן נעדר לתקופה מבית הספר. וכאשר חזר היו על פניו קווים אדומים דקים, משוקעים, כמו ערוגות צרות. ובדרך הביתה מבית הספר אמר לי, "גם לי יש סוד לספר לך. אבל אתה מוכרח להבטיח שלא תספר לאף אחד, לעולם, לעולם, אף פעם, לעולם." ואני אמרתי, "בטוח." והוא אמר שאבא שלו מכה אותו בחגורה ושבגלל זה נעדר מבית הספר. והראה לי את הקווים האדומים על פניו ואמר, "תיגע פה," והניח את ידי על הסימנים, והיתה שם לחות. והוא אמר, "משחה," שאמו מ?שחה על האודם הטרי של החבורה. ואני שאלתי, "למה הוא מכה אותך?" והוא אמר, "כי אני ילד רע." ואני שאלתי, "אבל למה בחגורה?" והוא סיפר שלפעמים אביו מתרגז עליו כל כך בגלל הילד הרע שהוא, שהוא חולץ את חגורתו ממכנסיו ומכה בו בישבן. ואז רונן פשט את חגורת הבד שלו, קיפל בה שלושה קיפולים כך שהתעבתה, והצליף קלות בישבני ובגבי כדי להדגים. "והחגורה של אבא שלי מעור!" סיפר בגאווה, "היא עבה וכבדה נורא."

      ובפעם הקודמת שהכה אותו אביו, הכה חזק כל כך עד שהשתחררה החגורה מאחיזתו ונמתחה כל אורכה והצליפה כשוט על גבו של רונן. ורונן הרים את חולצתו והראה לי שתי רצועות עבות כחולות בבשרו. מכיוון שהסיט את פניו, "לא בכוונה," כדי לא לראות את מטס החגורה, פגעה החגורה בפניו, ואז כבר לא היתה לאבא של רונן ברירה אלא להצליף פעם נוספת על גבו של רונן, מכיוון שרונן היה מטומטם וזז והגיעה לו הצלפה גם על כך. כך סיפר רונן והשביע אותי שלא אספר לאיש. בטח שלא להורי. הכי חשוב, שלא אגיד מילה להורי.

      ובערב סיפרתי לאמא ולאבא שאבא של רונן מכה אותו בחגורה. ואמא אמרה, "רונן הוא ילד רע. עושה להם הרבה צרות. אמא שלו סיפרה לי." ואני אמרתי, "כן, הוא מפריע בשיעור כל הזמן ולא מקשיב למורה." ואבא שלי אמר, "אבל להרביץ בחגורה זה דבר שאסור לעשות." ואמא שלי אמרה, "אבא שלי לא הרביץ לי מעולם. אמא שלי, לפעמים, כשהייתי מרגיזה אותה מאוד, היתה נותנת לי פליק קטן בטוסיק. אבל אף פעם לא פליק חזק. פליק קטן, אבל מרעיש. כדי שאפחד." ואבא שלי אמר לי, "אצלנו לא מרביצים. אסור להרביץ. עד עכשיו אני לא סולח לעצמי על שהרבצתי לך אז בטוסיק," ואמא הוסיפה, "למרות שהיית ילד רע מאוד." ואבא שלי אמר, "כן. רע מאוד. אבל להרביץ בחגורה? זה לעולם לא. לעולם לא."

      רונן לא שונא את אבא שלו. רונן לא שונא את אבא שלו, כי בכיתה א' הוא מאמין שמגיעות לו מכות רצח בגלל שהוא ילד רע. ואמא שלו גם היא חושבת שהוא ילד רע ולא אומרת לאביו שלא יכה אותו — אם כי לפעמים היא דוחקת בו לסיים את המלקות, "זה מספיק. זה מספיק." והוא לא שונא את אמא שלו — רונן — כי היא צודקת. וגם כי היא אמא שלו ועל אמא לא כועסים. אם אבא י?דע שהוא כועס על אמא, אבא יכעס מאוד. וסבתא של רונן היא היחידה שמעיזה לומר משהו לאבא שלו, כי אחרי הכול, הוא הבן שלה — הבן הבכור — אבל אבא שלו ממשיך להחטיף. בערך אחת לשבועיים הוא חולץ את החגורה ממכנסיו ומצליף בבנו, תלמיד כיתה אל"ף, את כל התורה כולה.

      ומה אני אומר על הסוד שלו, בטח לעומת הסוד שלי? שואל רונן, ואני אומר שבאמת מדובר בסוד נורא גדול. ואני חושב שהסוד שלו יותר גדול משלי ויש לו סימנים אדומים על פניו להיות חותמת על הניצחון בתחרות הסודות. ושנינו מסכימים כי ביחס לסוד שלי, הסוד שלו הרבה יותר גדול. סוד שאסור לספר לאף אחד. לעולם.