אין צדק

לא מספיק שקשה לשמור על הדיאטה של בני הבית, גם בנוה צדק נכונה לת"ג אכזבה: פני בית הקפה מטינה כפני השכונה - פעם קסומה, היום נובורישית

  • מאטינה
  • נווה צדק
תיגל נשיא

לא קל להיות אישה. בכל שנה הולכים ותופחים חסרונות מיננו לכדי רשימה מפלצתית ובה נושאים מעוררי תיאבון כמו שחלות פוליציסטיות, טיפולי פוריות, סימני מתיחה, בצקות ברגליים, ורידים בולטים ובלוטות חשודות בשדיים. מובן שבצדם עומד אויבנו הוותיק והמוכר, הלוא הוא אדון משקל.

אין אישה בעולם (טוב, אולי באפריקה) שלא מנהלת עם הקילוגרמים איזשהו סוג של דיאלוג מטריד. אך בעוד ש(בניגוד למשקל) עם הדיאלוג האינסופי שלי כבר השלמתי, הרי שאף אחד לא הכין אותי להתמודד גם עם בעיות המשקל שלו.

כבר הפנמתי שמערכת היחסים בינינו מושתת על "תני ותני עוד קצת". את חיי החברה שלי, למשל, החלפתי בבילויים בגן מאיר, ובעוד שאין לי מושג מתי ביקרתי אצל רופא בפעם האחרונה, את הווטרינרית שלו אנחנו פוגשים כמעט מדי יום. הוא, במשך כל הזמן הזה, נוהג בעיקר לרבוץ על יצועו ולהזכיר שהוא קיים רק על ידי איזו אנחה קורעת לב או על ידי לקלוק מסיבי של האזור שבו פעם שכנו להן הביצים.

עם כל אלה עוד הייתי מסתדרת אילולא הוא היה סובל מבעיה מביכה. כן, קוראים לי תיגל, והכלב שלי סובל מעודף שומן. סליחה, בעצם הוא לא ממש סובל, כי מי שצריך להתעלם ממבטי האימה ומההערות המביכות זו אני. אולי לבחורה אחרת היה יותר קל להתמודד עם המצב, אך מאחר שגם אני לא בדיוק התאומה האבודה של קרן קרפנטר, חיי הפכו בלתי נסבלים. בכל פעם שאיזה אלמוני מביט בו וזורק לי איזה "הוא קצת שמנמן", או "כמה את מאכילה אותו?", אני כבר רואה איך עולה בראשו התמונה של שנינו יושבים על הספה וטוחנים בונזו.

באין ברירה הכרזתי על דיאטה ועל משטר ספורטיבי בעבור שנינו. את היום הראשון והאופטימי תחת המשטר החדש בחרתי להעביר בהליכה מהירה לנוה צדק. מזמן לא הייתי בשכונה היפהפייה, וקשה להגיד ששמחתי לבקר בה שוב. משכונה קסומה היא הפכה (בראשותו של חולדאי, להזכירכם) למעוז הנובורישים והתיירים, וכל הנשקף מהחנויות שבה זועק כסף ובתים מושלמים עד כדי ליקוק.

את ישבנינו העגלגלים (למרות שלא מעט אנשים טוענים שהשומן שלו מתרכז יותר באזור הבטן והחזה. כמה לא גנטי מצדו) בחרנו להניח בקפה מטינה. המקום לא נראה מזמין במיוחד, אבל להפתעתי הרבה מצאתי שם גינה אחורית חמודה להפליא ומלצרית שאצה רצה עם כלי מים לכבודו.

למרות שלל ארוחות הבוקר שבתפריט (רק בדיעבד הבנתי שזו המומחיות של המקום) הזמנתי סלט טונה (48 שקל). אחרי הכל, אנחנו תחת משטר קפדני. הסלט היה עמוס בירקות טריים, טונה סתמית וביצה קשה מגוררת. נחמד, פונקציונלי, אפילו לא משמין במיוחד, אבל בהחלט לא שווה את המחיר. להפוך הסביר (11 שקל) הוספתי גם עוגיית שוקולד ופיסטוק ביתית ומצוינת (שני שקלים). אחרי הכל, אנחנו גרגרנים.

בזמן שהותנו במקום, על רקע דיבורי השולחנות של צרפתים ואמריקאים שישבו לצדי, הבנתי שמטינה הוא בעצם אבטיפוס לנוה צדק של היום. פינה חמודה עם הרבה פוטנציאל, אך יקרה ויומרנית מדי לטעמי. את הדרך חזרה לביתנו עשינו בהרבה פחות התלהבות. וכשחזרנו לביתנו נפלנו שנינו על יצוענו עייפים, אך עדין רעבים.

בקטנה
סקס אפיל: גבולי
אנשים: עם כסף
עיצוב: החצר עושה את המקום
שירות: יעיל. לפחות כלפי הכלב
הפוך קטן: 11 שקל
ליד ההפוך: עוגיות מצוינות תוצרת בית
טיפ: לעשות דיאטת כרוב
גישה לנכים: כניסה יש (רק לשני השולחנות שבכניסה) שירותים אין
שורה תחתונה: כמו שנהגו לומר על כולנו - המון פוטנציאל מבוזבז


Mattina. שבזי 49. טל' 5101516. פתוח: א'-ה' 9:00-24:00, ו' 9:00-16:00, שבת 17:30-24:00.

טרם התפרסמו תגובות

הוסף תגובה חדשה

בשליחת תגובה אני מסכים/ה
    walla_ssr_page_has_been_loaded_successfully