תודה על כל מה שבראת - חלק שני

הקשר בין יהדות לאקולוגיה הוא קדום ועתיק כמו שתי אלה גם יחד, אך לאחרונה הוא מתבהר. מי שיקיש ברשת "יהדות ואקולוגיה" למשל, ייחשף לים של חומר מרתק ועמוק בנושא, והקשר הזה מתבטא בשלוש דרגות:

האחת היא הקשר החוקי, ההלכתי, הפוסק דינים וכללים של כבוד בין אדם לאדמה ובין אדם לחברו, לרכושו ואדמתו של חברו. כאן ניתן, למשל, למצוא חוקים הקשורים להלנת המת, לשמירה על נקיון מקורות המים או לקביעת מרחקים הולמים בין העיר לבין תעשיות מזהמות כגון עיבוד עור. חוקים אלה אינם רבים יחסית. ניתן להתייחס אליהם כמודלים ולהקיש מהם כללים מעודכנים, אבל הם נובעים מתקופה שונה ותנאים שונים.

כמו כן בהקשר ההלכתי, ישנו הקוד המפורסם "בל תשחית" - דברים כ' י"ט: " כי תצור אל עיר ימים רבים להלחם עליה לתפשה? לא תשחית את עצה? לנד?ח עליו גרזן כי ממנו תאכ?ל ואתו לא תכרת, כי האדם עץ השדה לבא מפניך במצור”. גם בעת מצור ומלחמה נאסר על יהודי לפגוע בעץ פרי, קל וחומר בעיתות שלום. (האם במקרה עולות בדעתי תמונות של עצים נעקרים ובתים נהרסים בשטחים?). היו שהחילו את קוד אי ההשחתה על הכל "שלא לאבד אפילו גרגר חרדל בעולם". כבוד בסיסי וחרדת קודש כלפי כל הבריאה כולה.

זה מביא אותנו לרמה השניה של הקשר בין יהדות לאקולוגיה, כפי שמתבטא בכתובים - הדיון הערכי המהותי לגבי מקומו של האדם בעולם. הדיון הזה מפציע כבר בבריאת האדם, שלא יוחד לו אפילו יום משלו, אלא נברא ביום השישי, יחד עם בעלי החיים. לכאורה אחרון בחשיבותו, אך מלווה בהצהרה שירית חגיגית: "ויברא אלוהים את האדם בצלמו, בצלם אלוהים ברא אותו, זכר ונקבה ברא אותם". סנהדרין ל"ח ע"א: "כדי שייכנס לסעודה מיד, משל למלך בשר ודם".

ולעומת זאת: "אם תזוח עליו דעתו, אומר לו: יתוש קדמך במעשה בראשית". כלומר, כבר במעשה הבריאה, משתקפת הדו ערכיות של מקום האדם בעולם. מצד אחד "מלאו את הארץ וכבשוה", ומצד שני "ויניחהו בגן עדן, לעובדה ולשומרה". האדם, שמבחינה גופנית הוא בן מוות כיתוש, ניחן בסגולה מיוחדת: "צלם אלוהים", המציבה אותו במקום שהוא גם חלק מין הטבע וגם אחד מול הטבע, כבר כאן מתחיל הדיון האם התורה היא אנתרופוצנטרית (האדם במרכז) או ביוצנטרית (הטבע במרכז), או אולי, באופן כלשהו, שניהם גם יחד (דיון נוסף בסוגיה זו ניתן למצוא במאמר המרתק של ד"ר יעל שמש באתר "הגל הירוק").

הרמה השלישית של הקשר אינה רמה מוסרית ערכית, אלא רמה של חוויה והויה. הכתובים משופעים חדווה ואושר הנובעים מחווית הזהות שבין הבורא לבריאה, או ההתמסרות המענגת של הבריאה לבורא.

"הפיחי גני, יזלו בשמיו, יבוא דודי לגנו, יאכל פרי מגדיו", "צדיק כתמר יפרח, כארז בלבנון ישגה", "השמיים מספרים כבוד אל, מעשה ידיו מגיד הרקיע", "אז ירננו עצי היער מלפני ה', כי בא לשפוט את הארץ" ועוד אלפי דוגמאות. בגימטריה אלוהים = הטבע, ולא בכדי. האל מתגלה בפנינו יומיום באמצעות הבריאה. פגיעה בבריאה משמעותה פגיעה באל.

עם ואחרי כל זאת, למדנות לשמה לא תועיל כאן, הדברים מעניינים ועמוקים ודאי, אך עדיין שייכים לגלות, ליהדות המוצפנת בספרים. יהדות אקולוגית של ממש קשורה לחוויה פיזית וממשית של הטבע, כפי שחזר והטיף רבי נחמן למאמיניו לצאת אל השדה, למצוא שם את אלוהים ולדבר איתו. יהדות כזאת לא יכולה להישאר סגורה לנצח בארון הספרים. היא שואפת לנבוע משם ולהתאחד בחזרה עם האדמה שממנה צמחה. רק מי שמקיים באמת את הרמה השלישית הזאת של הקשר יהדות - אקולוגיה, יקיים גם את שתי הרמות האחרות, לא באופן אינטלקטואלי, אלא כצו טבעי של ליבו הנובע מהכרת השפע והטוב שבבריאה.
מלוא כל הארץ כבודו, אמן.