יצא לי, מהשעמום של שלוש בלילה, לזפזפ מעלה ומטה על נתיב הערוצים ולהיבלם על ערוץ 33. שידרו שם בשידור חוזר עוד אחת מהופעות חבורת ה'לול' ובתמונה אחת, זו שזיפזפה בין אריק אינשטיין לשלום חנוך, יצא לי שוב להתאהב. שניהם נראים שם צעירים, מלאי שיער, מלאי הבטחה, מבולבלים, מאושרים.
לחנוך זה מעולם לא הספיק - הוא הוסיף עוד אחת ועוד אחת למסך הגיטרות שלו, יצא לפארקים, עשה רוק ועדיין מחפש את האושר. לאינשטיין זה הספיק. הנסיון שלו להשתלב בחו"ל עם החלונות הגבוהים הסתיים בשיבה מהירה, הוא מעולם לא ניסה לחפש את האהבה דרך גורמים אחרים - קהל, במה, לואי להב. הוא אוהב להיות בבית. ורק המחשבה הזו על אריק אינשטיין, על הישראליות שלו, על העובדה שכבר עשרים שנה הוא תופס את האושר וחי את הרגע ולא מחפש לכבוש עולמות חדשים, על העובדה שהוא יושב שעות בבית, מעשן ורואה ספורט נונסטופ (עם הפסקות לחומוס), רק בשביל זה אני יודע בדיוק איך אני רוצה שייגמר הדרבי.
אבל לא רק. בעוד לוני הרציקוביץ עסוק בדיונים משפטיים עם מאמנים ועיתונאים, בעוד הקבוצה שלו עולה עם הרכב טלאים למשחק הכי חשוב של העונה, בעוד אבי נמני מטיל את מורא שיטת המשחק שלו על עוד דור מכביסטי (שיטה שמתבססת בעיקר על אהבה אובססיבית לכדור), ההנהלה של הפועל כבר עברה למצב של שעטה לכיוון אירופה: בתי הספר, האחריות החינוכית, הביטויים באנגלית של קשטן, קשטן עצמו, הרצינות בצ'לסי או נגד ראשון, הקשר לקהילה, המשמעת. אחרי הבגידות של שפירא וזאבי ואחרי הניהול הלא ברור של שחר, כדאי מאוד להחזיק אצבעות שפה התאומים לא יתרסקו.
נצחון לא יספיק. חמש חתיכות, כדי לסגור חשבונות ישנים.
בשביל אריק וכי באמת כבר נמאס מנמני
8.11.2001 / 13:31