מכל מעשי ההונאה הקלאסיים, מכירת גשר ברוקלין נחשבת ליהלום שבכתר. מאז פתיחתו ב-1883, כיכב הגשר הענק בעשרות מקרים שבהם הצליחו נוכלים למכור אותו לקרבנות תמימים. בחלק מהמקרים, נאלצו שוטרים לגרש בכוח את הקונים מהגשר, לאחר שאלה ניסו לגבות כסף מנהגים שעברו דרך השטח "שלהם". גם אתרים מפורסמים אחרים כיכבו בתעשי תרמית דומים, כולל מגדל אייפל שנמכר בשנות השלושים פעמיים.
בקנה מידה קטן יותר, מתרחשים בעולם מדי שעה מעשי הונאה שבהם רמאים מצליחים למכור נכסים שאינם שייכים להם. הקורבנות נמצאים בכל מקום ("אחד נולד בכל דקה", אומר פתגם אמריקאי) וצריך רק לחכות להם בסבלנות ולנפנף מולם את הפתיון. מה שנדיר למצוא בתחום הזה, הוא מקרים הפוכים - כאלה שבהם הקונה הפוטנציאלי רודף אחרי אדם מהרחוב ומתעקש להתמקח איתו, למרות שאין לאותו אדם כל קשר לסחורה המבוקשת. כדי לראות את התרחיש המשונה הזה קורם עור וגידים, צריך לצאת מתחום תרמיות הנדל"ן ולעבור לזירה הנוצצת של מו"מ מדיני במזרח התיכון.
אופס, שכחנו לעדכן בהסכם את ועדות ההתנגדות
מזה כ-15 שנים, מאז שיחות אוסלו, מנהלים פקידים ישראלים בדרגים שונים משא ומתן עם אישים הקשורים לסכסוך עם העם הפלשתיני. השותפים ל"תהליך המדיני" הם בדרך כלל אנשים מתונים, פיקחים וחדורי רצון לפיוס הסטורי. חלקם באו מהאקדמיה, אחרים צמחו בתוך המאבק המזוין והתפכחו מהאשליה שאלימות תביא פתרון. עד היום היו השותפים הפלשתינים מרשימים הרבה יותר מהביילינואידים ששלחה ישראל לשיחות. למעשה, רק מגרעת אחת יש לכל בני השיח שייצגו עד היום את האויב: אין להם נשק.
בכל הקשר אחר, אין ספק שמדובר ביתרון; פרופסור לפילוסופיה או בנקאי מכסיף, הם שותפים מוצלחים יותר לארוחת יין וגבינות בז'נבה, מאשר לוחם גרילה חמוש ועצבני. המקרה היחיד שבו עדיף לדבר עם מטורף עטוי חגורת הנפץ, הוא כאשר רוצים לשכנע אותו להסיר אותה. כמו בכל עיסקה, גם בתחום המדיני-בטחוני צריך להתמקח עם בעל הסחורה ולא עם כל מי שמוכן לקבל תשלום עבורה. לא שהשותפים הפלשתינים לתהליך המדיני היו תמיד פציפיסטים. לפעמים הם הכירו מישהו עם רובה, פעמים אחרות אפילו היה להם אחד כזה אבל הם מכרו אותו רגע לפני הפגישה. במקרים אחדים נראה היה אפילו שמדובר בלוחמים של ממש, אלא שברגע שהם הניחו את נשקם, בא מישהו וחטף אותו. ככה זה עם מתונים - הם לא בקטע של אלימות.
כך קרה שכאשר התפייסנו עם הפת"ח, גילינו שהרובים בכלל שייכים לניצי הפת"ח. כשחתמנו על הסכם עם הרשות, הוא כלל את כל זרועותיה, מחינוך ועד תברואה, למעט וועדות ההתנגדות שדווקא הן, מעשה שטן, היו חמושות. כשהגענו להסדר עם מנגנון הבטחון, הוא לא חייב את גדודי חללי אל אקצא. תקענו כף עם אבו מאזן, אבל התברר שהוא לא שולט בחזית העממית. איסמעיל הנייה גילה רצון טוב, אבל הג'יהאד סינן את השיחות שלו. אפילו בחמאס אפשר היה לדבר רק עם הזרוע המדינית. בחזית הצפונית, אגב, המצב לא שונה מאד: חוזה עם מדינת לבנון לא כולל את החיזבאללה, הסכם עם החיזבאללה תלוי במצב הרוח של סוריה, הבנות עם סוריה לא מחייבות את איראן וכל אלה יחד אינם יכולים להבטיח שקט מצד המוג'הידין, המוראביטון, פתח אל איסלאם ודוקטור ג'ורג' חבש, מנוחתו עדן.
מנהיג הפלג הקיצוני של הצבא, גבי אשכנזי
החלוקה הזו של האויב ל"מתונים" שאיתם אפשר לדבר ול"קיצוניים" שאוחזים בנשק, גורמת לתסכול מתמשך בקרב הישראלים שוחרי השלום (כולנו, לא?). מצד אחד, המשא ומתן נראה משנה לשנה יותר נלעג וחסר תכלית. מצד שני, העם רוצה תקווה וגם החזית הבינלאומית מחייבת המשך של התהליך המדיני. כדי לצאת מהמלכוד הזה, צריך לטפל במוקד הבעיה, שהוא חוסר הסימטריה בין מדינה ריבונית לבין אוסף מתחלף של ארגונים ומחתרות.
בעולם אידיאלי, היו הפלשתינים והלבנונים מתעשתים ומייצרים משטרים חדשים ויציבים שיטילו את מרותם על כל הפלגים והסיעות. מאחר שסיכויי התרחיש הזה להתממש שואפים לאפס, צריך להגיע לסימטריה מהכיוון ההפוך: מדינת ישראל צריכה להודיע שהממשל שלה נפרד לשני חלקים בלתי תלויים הזרוע המדינית בראשות הכנסת והזרוע הצבאית, בראשות הצבא.
הזרוע המדינית תישא ותיתן בחדווה ובנדיבות עם כל דכפין. היא תיסוג מרמת הגולן, תפנה את חוות שבעא, תסתלק משטחי A, B ו-C, תשחרר רוצחים ותפרק את גדר ההפרדה. כל בקשה והצעה, מפירוק מחסום ועד לפירוק הגרעין, תידון בראש פתוח ובגישה חיובית. בשטח, למרבה הצער, לא ישתנה המצב, שכן הזרוע הצבאית של ישראל תמשיך לפטרל בגבולות הנוכחיים, לעצור מבוקשים, לפוצץ מנהרות ולצוד משגרים. כל פעולה כזו תזכה, כמובן, לגינוי מצד "גורמים בכירים" בזרוע המדינית, שידברו על "פגיעה באינטרסים של העם הישראלי".
אלא שהקו הנוקשה של הקיצוניים, רק יוסיף יוקרה לפלגים המתונים בירושלים. הקושי שלהם להשליט מרות על הבריונים במדים, יעורר סימפטיה במעוזים האנטי ישראליים הקיצוניים ביותר באירופה. מדינות אחדות אפילו יפרו את האמברגו ארוך השנים שלהן ויציידו את הישות הציונית במטוסים חדישים וצוללות חמקניות, כדי לחזק את הגורמים הפרגמטיים בישראל. רוב החימוש הזה, למגינת ליבם של פטרוני השלום, ימצא את דרכו לזרוע הצבאית, שכן מתונים, מטבעם, מתקשים להסתדר עם נשק.
היושר מחייב להודות, שלמרות שלל סגולותיו של המתווה המוצע כאן, הוא לא יפתור אף סכסוך באזורנו וכנראה שלא ישפיע על הדינמיקה העצובה של שפיכות הדמים. אלא שמתוך חוסר האונים והייאוש שמשרה הידיעה הזו, לא נובעת המסקנה שכל ערבי מסביר פנים הוא פרטנר למשא ומתן. מי שכן חושב כך, מוזמן להשאיר את פרטיו בתגובות למטה ואנו ניצור איתו קשר לגבי הזדמנות עיסקית נדירה: גשר מונומנטלי במיקום מעולה ומחיר ללא תחרות, למהירי החלטה בלבד.