השאלה מה יעשו אמא ואבא כשהילדים יעזבו את הקן מטרידה לא מעט הורים. נכון, מצד אחד, בהנחה והצלחתם להחליף כמה מילים ולא רק חיתולים, זה דווקא נחמד שהזוגיות חוזרת לפרונט, אבל מצד שני, נותרת לא פעם תחושת ריקנות. תמי ובבי קבלו מרמת הגולן, מצאו דרך מקורית למלא את הספייס כשהילדים פרשו כנפיים לפני חמש שנים ועפו. הם הקימו חווה ומילאו אותה, בין היתר, בבעלי כנף.
לאט לאט, התווספו לתרנגולים והברווזים גם חיות אחרות, חיות פצועות ומוזנחות שהזדקקו לבית חם. "החווה הוקמה לפני חמש שנים והיא המענה שלנו לעזיבתם של הילדים" משחזרת תמי. "זו הייתה הדרך שלנו להעסיק את עצמנו ולא לחוש את הגעגוע. במשך הזמן התחלנו לאסוף בעלי חיים שאף אחד לא רצה, לרב בשל היותם פצועים. בנוסף, התחלנו לקבל במתנה בעלי חיים נוספים שאנשים מצאו והביאו לנו".
החווה, במבנה של כפר תלמודי, משתרעת על פני ארבעה דונם וכוללת מסעדה, יקב בוטיק, מסיק זיתים ועוד שלל אטרקציות ייחודיות. אבל שיא הביקור הוא ללא ספק פינת הליטוף הגדולה, "פינה" בגודל חצי דונם, בה כול אחד מוזמן ללטף את החיות המשוקמות, ולחזק להן את הביטחון והאגו.
איזה סיפורי חיות עם סוף טוב אפשר לפגוש?
תמי: "יש לנו עייר מצפת עם שלוש רגליים שנפצע במלחמת לבנון ואיבד רגל. יום אחד שמענו ברדיו שאומנם הוא שרד את המלחמה אבל הווטרינר יצטרך להמית אותו אם לא ימצא לו בית, מהחשש שהוא לא ישרוד את הקיץ. קשה לטפס לנקיקים במינוס רגל. עוד לא הסתיימה התוכנית וכבר נסענו לאסוף אותו. קראנו לו "קצפת" שזה שילוב של קטיושה וצפת".
לצד "קצפת" ניתן לפגוש בחוות בל עופרי את "חרמון" סוס לבן שהושלך בצפון הגולן בשל רגל שבורה, את הסוס "צוק" שהגיע מבית שאן בתת תזונה, או את הסוסה "גלבוע", קיבוצניקית מגבעת ברנר שאיבדה את הראייה באחת מעיניה והפסיקה להיות רווחית עבור הקיבוץ שלא עמד בהוצאות הטיפול שלה.
צריך להתקבל או שכל אחד עם חיה פצועה יכול למצוא לה פנסיון אצלכם?
"כעיקרון כבר מכירים את השיגעון שלנו לבעלי חיים ומביאים, או מפנים בקשות. חשוב לנו שאלו יהיו חיות שיוכלו להסתדר עם מגוון החיות שיש לנו: עיזים, סוסים, ארנבות חמורים והמון בעלי כנף, כמו תרנגולים, יונים, טווסים, וברווזים".
מה לגבי חיות מחמד קונבנציונליות יותר, חתולים וכלבים יש?
"יש לנו את שלושת הכלבות שלנו, אחת מירושלים, אחת מקצרין שנמצאה זרוקה ברחובות, ויש את "פרידה" כלבת פוינטר שהווטרינר הביא כי היא זקוקה למרחבים. ויש את החתול שמיל שעבר התעללויות מזכרים בכל פעם שניסה להתחיל עם חתולה. סרסנו אותו והוא חי באושר".
עד שחיה מגיעה לשלב האושר, היא עוברת לעיתים תהליך שיקום לא פשוט הכרוך בהרבה תשומת לב והשקעה. "חיה פצועה, זו צל של חיה" מתארת תמי "זה פרווה ללא עמוד שידרה. היחס המנוכר והריחוק משפעים עליהם מאוד. אבל כשבעל חיים רואה שמטפלים בו מאכילים אותו, הוא משמין ומתחזק, השינוי הוא מדהים. פתאום הוא מתחיל להתלטף, למשוך את הבגד, ליצור חברויות עם החיות האחרות, זה כיף לראות את התהליך".
וכשהן מבריאות, הן ניתנות לאימוץ?
"לא נראה לי שמישהו ירצה לאמץ אותן. התחזוקה עולה הון, מה גם שהם חלק מאיתנו ולא נוכל להיפרד. תמיד אפשר לבוא להאכיל לטפל. הילדים באזור נותנים לחיות שמות, ויש לנו גם את שגיא לוי, ילד מהמושבה שמכיתה ב' עובר פה על בסיס יומי, ומאכיל את הסוסים. היום הוא בכתה ד', והוא החבר הקטן של בבי שעוזר עם בעלי החיים".
הקן של משפחת קבלו מלא מתמיד, אם בתיירים, ילדי המושבה שעוזרים וכמובן בחיות בריאות ומשוקמות כאחד. "אני חושבת שבטיפול בחיות אנחנו מקבלים יותר ממה שאנחנו נותנים" אומרת תמי. "המבט בעיניים, הקשקוש בזנב, אני יוצאת מהבית וחמוריקה צועקת לי, זו חוויה מיוחדת. וכמובן, לראות את מערכות היחסים בין החיות השונות זה משובב את הנפש. הלוואי ובני אדם היו מתנהגים ככה."