למה הפלסטינים ויתרו על עיריית ירושלים?

תארו לעצמכם, אתם היהודים, מצב בו נציג תנועת הפתח או חמאס בירושלים המזרחית, היה מתמודד מול ניר ברקת והרב פרוש על ראשות העיר ירושלים. בכוחו של אותו נציג פלסטיני היה, לכל הפחות, למנוע הכרעה בסיבוב הראשון בבחירות. לבטח היהודים היו יוצאים מגדרם במטרה להוציא את המצביעים מבתיהם, על מנת למנוע השפעה כה מכרעת של פלסטיני על ראשות בירתה של מדינת ישראל.

זה לא חלום או תסריט התלוש מהמציאות: זו יכולה היתה להיות כבר עובדה בשטח. אלמלא הטיפשות הפלסטינית, המשחקת לידי היהודים, זה כבר היה מצב מקובל. הפלסטינים תמיד החרימו את הבחירות לעיריית ירושלים, כיוון שלשיטתם זו תהיה "הכרה בכיבוש הישראלי בירושלים המזרחית". זהו טיעון דבילי, כי מדינת ישראל לא צריכה את ההכרה של הפלסטינים בכיבוש ירושלים. השלטון הישראלי שמח לנוכח העמדה שמנגד, שלוקה בתפיסת המציאות ואפילו לא מביאה בחשבון אמיתי את טובת תושבי העיר הערבים.

המוזר הוא שהפלסטינים נלחמים על אחזקת תעודת הזיהוי הכחולה הישראלית, רבים מהם עושים שמיניות באוויר על מנת לקבל דרכון ואזרחות בכדי שיישארו על אדמתם ובתיהם. עמדה זו נכונה, אבל מדוע להחרים את הבחירות בזמן שהיו יכולים להכניס לפחות 15 חברים למועצת העיר, לעצב את מציאות חייהם ולהעמיד מועמד לראשות העיר?

אילו נניח היה מתמודד חאתם עבד אלקאדר, יועץ יו"ר הרשות הפלסטינית לענייני מזרח העיר - הוא צפוי היה לקבל קולות רבים מאוד מהערבים, כשגם לא מעט נטורי קרטא וחרדים אחרים היו מצביעים עבורו. להערכתי, הוא היה מהווה יריב קשה מאוד לברקת במערכה האחרונה. אבל ההנהגה הפלסטינית עדיין אינה מבינה שצריך לאמץ דפוסי התנהגות שונים במזרח העיר. האם הצבעה ברגליים אכן מיטיבה עם הפלסטינים, או שמא אינה תורמת הרבה כדי להחזיר את השליטה על המקומות הקדושים לערבים?

בינתיים נפגע האופי הערבי של העיר, קרקעות ערביות ממשיכות להיות מופקעות ואזרחים מוצאים מבתיהם. ממועצת העיר הערבים היו יכולים למנוע את כל זאת, ולהילחם בעמותות היהודיות המשתלטות על אתרים רבים בעיר העתיקה.

ראשי ההנהגה הפלסטינית פרסמו הודעות רבות בנושא בחודשים האחרונים, והגדילו לעשות אנשי דת שהוציאו פסקי הלכה (פתווא) האוסרים על הפלסטינים להשתתף בבחירות. הימין הקיצוני הוא המרוויח הגדול מכך. ההנהגה הפלסטינית רואה כיום בערבים בישראל חלק בלתי נפרד מהעם הפלסטיני, וגם ראשי הציבור הערבי בארץ חושבים. אם כך, מדוע לערבים מותר ואף רצוי שיתמודדו בבחירות בערים כמו נצרת עילית, חיפה ועכו, תחת סיסמא המסבירה כי יש לשמור על האינטרסים הערביים של תושבי אותם ערים, ואילו הדבר הזה נמנע מהפלסטינים בירושלים?

ההנהגה הפלסטינית לא הצליחה עד היום ללמוד מהנהגת הישוב היהודי בטרם הקמת מדינת ישראל, שנלחמה בכל מקום על מנת להיות חלק ממקבלי ההחלטות. עליה ללמוד גם מהתנועה הציונית כיצד הצליחה לרכוש קרקעות דונם אחרי דונם. ובינתיים, הבחירות בירושלים הסתיימו בניצחונו של מועמד החילוניים; הפלסטינים צריכים להמתין עוד חמש שנים כדי לשנות מדיניות בנוגע לשלטון בעיר. השאלה היא, אם יישאר להם גם בעתיד על מה להילחם.