למה נתניהו לא מעלה מהנוער?

לפני מספר שבועות פסע צחי הנגבי במעלה מדרגות שער האח"מים של אצטדיון בלומפילד במחצית משחק של מכבי תל אביב, קבוצתו האהודה. "צחי, אוהבים אותך", נשמעה קריאה מכיוון השער הסמוך והנגבי לא נשאר אדיש. הוא הרים את ידו כאומר תודה מבלי להעיף מבט לכיוון הקורא. הנגבי ידע למה הוא כל-כך אהוב על ידי הברנש: כי הוא מכביסט וכי הוא ליכודניק. אז מה אם כבר מזמן הוא בקדימה.

הנגבי הוא לא רק אוהד ספורט מושבע. הוא גם אימץ, מבלי משים, תכונות של כוכבי ספורט. אמנם כאוהד הוא ישמור תמיד על נאמנות למכבי תל אביב (בניגוד, למשל, לבנימין נתניהו שהשתמש בבית"ר ירושלים כקרש קפיצה), אבל בפוליטיקה הוא נוהג בדיוק כמו שחקני הכדורגל שהוא מעריך: מזגזג, מרחרח הזדמנויות, מדלג מקבוצה לקבוצה ונטול נאמנות. הספורטאים הולכים לקבוצה גדולה שמשלמת להם הכי הרבה, הפוליטיקאים קופצים על העגלה המנצחת ונוטשים מפלגות פחות אופנתיות. מצחי הנגבי שהיה קופץ על גדרות כדי לעצור את פינוי ימית נשאר חבר כנסת פרגמטי ופשרן. איש האגף הימני של הליכוד, שאמו היתה חברת כנסת מטעם התחיה, מצא עצמו במפלגת המרכז.

אמור להיות הבדל בין משחק עממי, פשוט ומרגש עם נאמנות עד אין קץ, אל מול השחמט הפוליטי האכזרי ונטול הרגש, שהמוטיב המרכזי בו הוא הישרדות. בפועל, הנגבי הוא אחת הדוגמאות הבולטות לכך שהיום במיוחד, ערב הבחירות לכנסת השמונה עשרה, קבוצת ספורט ומפלגה פוליטית הם מקשה אחת, כמעט ללא הבדלים.

בכל פעם שעידן טל מבקיע שער לזכות בית"ר ירושלים ומנשק את סמל המנורה, התחושה שעולה אצל האוהד הממוצע היא של קבס וחילול השכינה. טל הוא השחקן שהמציא את המונח "שכיר חרב", שמאפיין בעידן גאידמק את מרבית שחקני בית"ר. פעם זו הייתה תכונה בזויה, היום זו כמעט השלמה עם מצב סוציולוגי וכלכלי אחר. אבי נמני הוא אחרון המשיחים של הכדורגל הישראלי, שפעם היה מוצף במלמיליאנים, אוחנות וסטלמכים ששמרו נאמנות לאורך מרבית הקריירה לקבוצה אחת, וגם הוא כבר עומד על הקווים.

נמני, כזכור, הוגלה ממכבי תל אביב וניהל עמה מאבק מתוקשר, לפני שהוחזר בידי שנואי נפשו, לוני הרציקוביץ' וניר קלינגר. בפוליטיקה המצב דומה. הכוכבים החדשים של הליכוד, בני בגין ודן מרידור, עזבו בעבר את התנועה בטריקת דלת וליכלכו קשות על מנהיגה, נתניהו. עכשיו, אחרי מסע חיזורים ולקראת בחירות שבהן צפוי הליכוד לנצח ולגרוף 30 מנדטים ומעלה, הם התפייסו עם יו"ר הקבוצה – סליחה, התנועה – ושבו הביתה. לפחות במקרה של בגין, הוא זוכה במרכז הליכוד לאהדה לא פחותה בהרבה מהאהבה שמקבל נמני בליכוד.

בכלל, כשסוסים אידיאולוגיים כמו יוסי שריד (גם הוא עבר בזמנו מהעבודה לרצ) או יצחק שמיר כבר לא בשטח, הפוליטיקה היא עסק אופורטוניסטי לחלוטין. אמן השיווק נתניהו הוא לא מנהיג הליכוד הקלאסי (בוודאי לא אחרי המדיניות הכלכלית שהנהיג כשר אוצר), אהוד ברק הוא איש מרכז-ימין שמנהיג תנועת מרכז-שמאל וציפי לבני ערקה בעצמה מהליכוד לקדימה. את עידן טל ושמעון גרשון רואים בכל מקום במרוץ לכנסת, משאול מופז ועד מירי רגב ואסף חפץ. הם ילכו למקום שבו יתנו להם יותר. וכשהקבוצה תרד ליגה? תסמכו עליהם שיחפשו בית חדש לגור בו.

על הדימיון בין בני בגין לאבי נמני כבר דיברנו. גם דן מרידור שם פעמיו אל המקום שבו פעם כונה "הנסיך", כמו אלסנדרו דל פיירו. יחד איתם ועם בוגי יעלון, עוזי דיין, אסף חפץ, מירי רגב, דני סימן וציפי חוטובלי (השניים האחרונים הם גלקטיקוס סוג ב', בסגנון של יוג'ין טריקה ואבי יחיאל) נתניהו מקווה לשקם את תדמיתה של התנועה ולזכות בניצחון סוחף.

המהלך של נתניהו מזכיר מאוד את פרויקט הגלקטיקוס של מכבי תל אביב, שבמסגרתו הוחזר נמני מגלות בבית"ר ירושלים ואיל ברקוביץ' וג'ובאני רוסו צורפו למועדון כדי להשיבו לימיו היפים. גם הרציקוביץ' ביקש במהלך הזה להשלים עם האוהדים, ואלו אכן קנו מינויים לרוב וגדשו את בלומפילד. הבעיה היא שהכוכבים על המגרש לא סיפקו את הסחורה. הבעיה המרכזית היתה יותר מדי שחקנים מזדקנים שרבים על הנהגת הקבוצה והיעדר שחקנים אפורים שיכולים לעשות הגנה.

בהרכב של הליכוד, נראה שלנתניהו צפוי גורל דומה. יעלון לוטש עיניים לתפקיד שר הביטחון, אבל גם דן מרידור ראוי לתפקיד; אם מרידור לא יזכה בתיק הביטחון, משרד המשפטים יהיה פיצוי נאות. אבל מה לגבי הדרישות של שותפותיה של קדימה לקואליציה? אילו תיקים הם ידרשו? איך יתפור נתניהו תפקידים לכולם וימצא לערימת האגואים הזו מקום באותו הרכב? ומי יעשה את העבודה הפרלמנטרית השחורה? אין לכך פתרונות קלים, כי בניגוד ל"ארץ נהדרת", מנהיג מפלגה לא יכול להגיד פתאום "הלאה, הלאה, חדש, חדש".

אחת המטרות של מאמן מכבי חיפה, אלישע לוי, היא ליצור זהות מחודשת של הקבוצה עם האוהדים, והדרך לעשות זאת היא לתת דקות משחק לשחקני בית. לוי הוא יוצא דופן בנוף שלנו, שבו מאמנים חושבים קודם כל על הישרדות, ובשל כך יעלו עם מי שהם חושבים שיש לו את הסיכוי הגדול ביותר להעניק להם את הניצחון (בדרך כלל חמישה זרים ועוד שלושה שחקני רכש לפחות). גדעון סער, סוג של משה מישאלוב פוליטי, הלך עם הליכוד במדבר האופוזיציה ועשה עבודה פרלמנטרית למופת, אבל כעת הוא מעט נשכח ונאלץ להילחם על מקום גבוה ברשימה. מבחינת נתניהו, דמויות כמוהו וכמו סילבן שלום לא מספיק אטרקטיביות כדי למכור מנדטים, והוא ממלא את הרשימה בחיזוק.

התקשורת שעוקבת אחרי כל צעד של המאמנים בזכוכית מגדלת והרמה הירודה של השחקנים מחייבת את האנשים על הקווים לנהוג במשנה זהירות. התוצאה היא הרבה משחקים משמימים ללא שערים ועם יציעים ריקים. בפוליטיקה המצב דומה. במקום לקדם תוכניות מדיניות וכלכליות, כהונתו של ראש הממשלה מנוצלת להישרדות. אהוד אולמרט מדבר על משחק התקפי – עשיית שלום – אבל בפועל מרחיק כדורים ליציע כדי להרוויח זמן לקדנציה המקרטעת שלו כראש ממשלה. הציבור, כמו אוהדי הכדורגל, מפהק וכבר מזמן לא פוקד את הקלפיות.

אולמרט הוא האיש שתיווך בין בית"ר ירושלים לארקדי גאידמק. היום זה נשמע קצת דמיוני מאחר שהשניים הם לא בדיוק חברים, בלשון המעטה, אבל הם בעצם עשויים מאותו חומר. אחד הביא אסופה של כוכבים שהעניקה לו אליפות מהירה, לקח החלטות קפריזיות, נשאר בשלטון בערך שלוש שנים והיה פעם אהוב מאוד על אוהדי בית"ר, שהיום לא מסוגלים לסבול אותו. השני? אותו דבר, בעצם. לבני ירשה את הכסא של אולמרט, עכשיו השאלה מי יבוא במקום ארקדי.

- אין הרבה הבדל בין סכנין לחברי הכנסת הערבים. לא מרשים להם להתלהם ולצעוק, בניגוד לח"כים האחרים (לסכנין אסור לכסח), הם נמצאים במליאת הכנסת אך לעולם לא יכנסו לקואליציה (סכנין כמעט לא שולחת שחקנים לסגל הנבחרת ומתקשה לשכנע שחקנים יהודים להצטרף) ולאף אחד לא יהיה אכפת אם הם יירדו ליגה.

- כיוון שכל כך נמאס מהגדולים, כולם מחפשים אנדרדוג. בגלל זה הגמלאים קיבלו שבעה מנדטים בבחירות הקודמות והירוקים צפויים להיות הטרנד הלוהט של הבחירות הקרובות. הדבר הכי מרגש בכדורגל בעונה שעברה לא היה האליפות של בית"ר, אלא הקאמבק הגדול של בני יהודה.

- כל מפגש בין שתי קבוצות צמרת זוכה לכינוי "משחק עונה". הציבור כבר לא קונה את זה, כמו שאף אחד לא אוכל את הלוקש של "הבחירות החשובות ביותר אי פעם".

- אהוד ברק מאוד מזכיר את איציק זוהר: עבר זמנו, הוא אף פעם לא באמת היה שחקן טוב ולאף אחד כבר אין כוח לשמוע אותו.

- מזל שאין לנו חיים רמון גם בכדורגל. בעצם, גם שם הוא כבר הספיק לקלקל.