תנמיכי, תנמיכי

אחרי ההצלחה ההיסטרית של שני האלבומים הראשונים שלהם, החליטו הקראנבריז לשנות מעט את מצב הרוח. אלבומם השלישי, שיצא ב-96’, To the Faithful Departed, התאפיין בהרבה יותר דיסטורשן והרבה יותר הטפות מהסוג הפוליטי, ובעיקר איכזב רבים. שלוש שנים אחר כך, עם Burry the Huchet, זה היה נשמע כמו סוג של התנצלות. אולי הקראנבריז הבינו שבלתת בראש הם פחות מוצלחים. אחרי הכל, "זומבי", הסינגל הכה מושמע מתוך No Need to Argue, היה גם השיר הכי חלש ותלוש באלבום.

הקראנבריז היו תמיד שנויים במחלוקת, ולנוכח הסאונד הייחודי שלהם זה די מובן. לקצת יותר מחצי מאוכלוסיית העולם השירים הללו תמיד נשמעו כמו צ'יפמנק תקוע בקריז. לא חוויה נעימה. אני דווקא די אהבתי את שני האלבומים הראשונים. מאלה שנזכרים בערגה ב- Ridiculous Thoughts. לכן גם אהבתי את “The Animal Instinct", הסינגל מתוך האלבום הלפני אחרון, שמבחינתי הראה שעוד יש להם, בערך, משהו ממה שהיה להם אז.

לצורך הקלטותWake Up And Smell the Coffee שכרו הקראנבריז את מפיקם משכבר סטפן סטריט, שנזנח ב-96' למען ברוס פיירברן (שעבד לפני כן עם שמות כמו אירוסמית) במה שהיה לצעד קריטי בקריירת הלהקה. סטריט, שברזומה שלו רשומים הסמית'ס, היה אחראי במידה רבה לצליל הקראנברי המקורי, והבאתו מחדש היתה אמורה מן הסתם לשחזר אותו.

ההצלחה היא חלקית. התחושה שמלווה את האלבום היא חזרה לשורשים המלודיים של שני עופרי ההצלחה מן העבר, תוך כדי שמירה על סוג של לכלוך ואפ-ביט. התכנים עדיין נוגעים לעתים בנקודה הפוליטית (הכוונה תמיד היתה טובה, רק שההטפה הלא מתוחכמת תמיד פספסה), וכן בתחושות הרגילות שמתלוות לאלבום של אחרי-לידה (היתה לידה). רק שהשירים שבאמת מחזיקים, שבאמת תופסים כפי שאחיהם הצעירים נטו לעשות בקלות כה רבה - השירים האלה ספורים. מי שנמנה על חוג האוהדים של הקראנבריז הישנים, אולי שווה לו להעיף מבט.