התיאוריה האישית שלי גורסת שכשטיאסטו מרים את הידיים שלו מעלה, בזמן השמעה של להיטם הגדול של דליריום תחת כיפתו של האומן 17, הוא מתחיל תהליך הרסני ובלתי נמנע שיכול, לא פחות ולא יותר, לגרום לאבדות בנפש!
אני אסביר: בכל פעם שטיאסטו, הדי.ג'יי הנוכרי האהוד ביותר בישראל, מגיע אלינו לעוד ביקור של קלאב-טראנס-נצחונות לגבות, הוא מתחיל תהליך הגיוני אשר בעיצומו נגבים קורבנות בנפש בצד הפלסטיני. לא האיש עצמו אשם כמובן, אלא התהליך שבא בעקבותיו ואשר מייצג את האלימות הציונית. שזה אומר: אל מסיבה ממוצעת שבה מתקלט טיאסטו מגיעה חבורה ממוצעת של ישראלים בגילאי צבא. כל חייל או חייל פוטנציאלי שכזה (לא כולם, תירגעו) נושאים מטען רגשי הכולל ציפייה לאסקפיזם ורצון לפורקן אגרסיבי (דבר המתבטא בתנועות הריקוד האימתניות של הקהל הישראלי). המטען הרגשי כבד המשקל הזה נובע מהמצב המדיני, מהמצב האישי, והוא מתוגבר על ידי העובדה שמסיבות הן מצרך נדיר במצב הנוכחי בארץ, כך שאם כבר יש אחת כזאת, צריך למצות את ההנאה בה עד הסוף.
כשטיאסטו מתחיל לתקלט את להיטי הבומבות הפופולריים שלו, הוא מביא את החיילים לאקסטזה ברורה הנובעת מהשילוב של כימיקלים, שכנוע עצמי, צורך פיזי וחסך בפורקן. אקסטזה זו אינה יכולה לבוא לידי מיצוי תוך כדי חמש או שש שעות של מסיבה, ולכן נותרים החיילים עם שאריות של קרחנה הנותרות עימם לתוך השבוע הקרב.
עם הקרחנה הבלתי פריקה הזאת (שמשמשת כטריגר או פשוט נותרת ברקע כתזכורת) הם חוזרים לבסיס, כשמקונן בהם צורך חזק לעשות משהו עם האדרנלין של סוף השבוע. באחד הפטרולים שהם עושים בקווי התפר הם נתקלים בחבורה של מפגינים פלסטינים אשר מבחינה אנרגטית (ההמולה, האינטנסיביות) מזכירה להם את הוייב הכללי שהחיילים חוו במסיבה של טיאסטו. החיילים האלה לא יכולים לרקוד כי בכל זאת זה צבא, אז מה הם עושים? הם יורים, כי הרי כמו שריקוד הוא כוחו של החוגג, גם ירי צבאי הוא כוחו של הכובש. האנשים שנפגעים בדרך הם קורבן של חסכי החגיגה של טיאסטו שמתורגמים ולא במקרה לאקט כוחני רווי שנאה (השנאה לא מגיעה מהמוזיקה, היא פשוט מתורגמת).
In My Memory, הדיסק החדש של טיאסטו, עלול לגרום לאותה תגובה.
סכנה: קלאב טראנס
7.11.2001 / 9:59