כשהביטוי האופנתי "קפיטליזם חזירי" פרץ אל סדר היום שלנו לפני חודשיים, הוא נראה כמו תגובה טבעית להפקרות שהובילה למשבר הכלכלי. החמדנות של תאגידי העל, הכסף שחולק ללא בטחונות מתאימים, הנהנתנות מנקרת העיניים שהתבררה כשוד הקופה הציבורית - כל אלה לימדו על כשלון מחפיר ומרתיח של ממשלות המערב. התגובה הציבורית הסוערת, הולידה תקווה שלפחות עכשיו, יפסיקו הפוליטיקאים הישראלים לשחק עם החבר הדמיוני הקרוי "התהליך המדיני" וינסו להתייחס למציאות, כלומר לכלכלת המדינה. לרגע קט, הסתמן סיכוי ריאלי לכך שהבחירות הקרובות יוכרעו סביב שאלות אמיתיות כמו מיסים, פנסיה ותשתיות, במקום על סיסמאות של שלום ובטחון.
היום, חודשיים אחרי התמוטטות "ליהמן בראדרס" שנתנה את האות למפולת, נראה שהסיכוי הזה הפך לאשליה. בזו אחר זה, מתייצבים פוליטיקאים מהחוגים המכונים בטעות "שמאל" מול כלי התקשורת ופורסים את משנתם בזו הלשון: "אין לי בעיה עם קפיטליזם, אבל אני נגד קפיטליזם חזירי". במקום שהמיית הבטן הנרגזת תניע תהליך של חשיבה ותכנון, היא הפכה למצע פוליטי בפני עצמה. הבעיה היא שהמצע הזה הוא אפילו לא שגוי, אלא פשוט ריק מתוכן.
כדי להבין שמדובר באחיזת עיניים, צריך להשתמש בכלל פשוט: כדי שלרעיון פוליטי תהיה משמעות, חייב להתקיים לצידו רעיון מתחרה שסותר אותו. כך לדוגמא, אין שום משמעות למצע שקורא להגדיל את העושר ולחזק את הבריאות, שכן אין בנמצא מפלגות שדוגלות בעוני ובחולי. גם "השלום" כערך הוא חסר פשר, משום שכל המפלגות מעוניינות בשלום וחלוקות רק על הדרך להגיע אליו ולקיים אותו.
חלוקה חדשה של השלל. איזה שלל?
כוחו של הכלל הזה יפה כמעט בכל תחום. כך למשל, בפעם הבאה שאתם שומעים שף-ידוען חולק מחכמתו עם עצת הפז "כדאי לשים פלפל חריף, אבל לא יותר מדי", שאלו את עצמכם - האם יש מתכון שבו מומלץ לשים יותר מדי פלפל חריף? הרי אם המתכון מצריך כמות מסויימת, גדולה ככל שתהיה, מיד היא הופכת ל"די" ויותר ממנה הוא "יותר מדי". לשם מה הלכנו למומחה, אם לא כדי ללמוד בדיוק מה זה "יותר מדי"? תחת האזמל הפשוט הזה, מתגלה העצה במלוא ריקנותה.
אותם דברים בדיוק אמורים בהתנגדות לקפיטליזם חזירי, שהרי לא ידוע על מפלגה או זרם רעיוני בישראל, שמשנתם כוללת תמיכה במושג הזה. מי שמגנה את ה"קפיטליזם החזירי", אומר בעצם, בדיוק כמו אותו שף חסר תועלת, שצריך להשתמש בקפיטליזם, אבל "לא להגזים". מה זה אומר, מבחינה מעשית - הלאמה? הפרטה? הקפאת שער חליפין? שכר מינימום? ביטול מכסים? ביטוח יצוא? פיקוח על בנקים? "כן, בוודאי", יאמר לכם העסקן ה"חברתי", "הכל חשוב, רק לא בחזירות."
אפשר, כמובן, להבין את מצוקתן של מפלגות השמאל, שפעם התהדרו בתואר "סוציאליסטיות". משחר קיומן, הן מתמחות בתכניות נאות, לעיתים מעוררות התפעלות, לחלוקת העושר בין תושבי הקולקטיב. רק על שאלה אחת מתקשה הסוציאליזם להשיב - מהיכן יבוא אותו עושר. כלומר, עם כל ההנאה והעניין שיש בויכוח על חלוקת השלל, קשה להתגבר על המכשול הלוגי אשר קובע שאי אפשר לחלק משהו שאינו קיים. מאחר שבנושא רגיש זה של ייצור העושר, טרם נמצאה חלופה לקפיטליזם, נאלצים הסוציאליסטים להרכין ראש ולהניח לו לפעול, תוך עקימת אף וסלידה גלויה.
אבל לא יותר מדי, כן?
ההתנגדות ל"קפיטליזם חזירי" נועדה לפתור את המצוקה הזו ולאפשר לסוציאליסט - למראית עין בלבד - לשמור על תומתו ולהתבדל מאויבו הקפיטליסט. מבחינה מעשית, כמובן שהאמירה הזו חסרת ערך, שהרי אם תחקרו אותו בקפדנות, תגלו שהסוציאליסט מתנגד גם לאליטיזם חזירי, לנטוריזם חזירי, לרית'ם-אנד-בלוז חזירי ואפילו לסוציאליזם חזירי. ההתנגדות נובעת ישירות מההגדרה, לא מאיזו חשיבה עצמאית בעלת משמעות.
כל אבירי הצדק שמתריעים מפני "קפיטליזם חזירי", פורסים למעשה משנה כלכלית כזו: אסור שיהיה יותר מדי קפיטליזם, אבל גם לא פחות מדי; צריך להפעיל מדיניות רווחה, אבל במידה; חשוב להגן על היצוא, אבל לא לקפח את היבוא; יש להיזהר שהאינפלציה לא תהיה מוגזמת ושהריבית לא תגיע לשיעור מופרז; מותר לממשלה להתערב במשק, אבל רק במידה המתאימה. במשפט אחד: צריך לעשות את הדבר הנכון. עם כל הכבוד לחופש הביטוי ולזכות לדבר שטויות, קבלה של הריק הזה כמצע פוליטי היא כבר פלורליזם חזירי.