מפלצת הרגש

בין אם אנחנו מכורים לקפה, לסיגריות, לסקס, למערכת יחסים רעילה או לכל דבר אחר, ההתמכרות היא תמיד "מכסה" (לא יעיל) לחור פנימי שאיננו יודעים כיצד להתמודד איתו. החשש שלנו הוא שאם נעצור לרגע, מבלי "לסתום" את החור, יעלו רגשות שלא נעמוד בהם, שיבלעו אותנו חיים.

שורש ההתמכרות הוא תמיד הסכסוך שלנו עם הרגשות שלנו. במקום להרגיש את מה שיש, כמו שידענו להרגיש פעם כתינוקות - למדנו לפחד מרגשות ולסתום אותם עם אוכל, עשן סיגריות, עבודה, מחשב, סלולרי ומה לא. רק שלא יהיה פסק זמן, שלא תהיה פירצה, שחלילה לא תתגנב לה מפלצת הרגש ותחטוף אותנו. ברגע שנלמד להרגיש את הרגשות שלנו, ההתמכרות תאבד מכוחה.

למה אנחנו מפחדים כל כך מהרגשות שלנו? בואו נראה מה בעצם נמצא בתחתית הפחד שלנו, שגורם לנו לכל כך הרבה סבל. כמו הקוסם מארץ עוץ, שאף אחד לא ראה אותו מעולם, אך הפחיד את כולם עם קולו הרועם, עד שיום אחד ניגשה ילדה קטנה והסיתה את הוילון לחשוף איש קטן ומפוחד – כך ננסה לקלף את השכבות ולראות מה באמת נמצא שם.

כשאנחנו משתוקקים לעשות משהו בחיים אך הפחד עוצר אותנו, הוא מזהיר אותנו מפני שלל דברים שעלולים לקרות לנו: אולי ניכשל, אולי ידחו אותנו או ילעגו לנו, או יעזבו אותנו ונישאר לבד. אם נמשיך לקלף את השכבות, מה שבדרך כלל איננו עושים, נגלה שהפחד שלנו הוא למעשה ממה נרגיש אם באמת יקרו לנו הדברים האלה (אם אכשל אולי ארגיש לא אהוב ולכן עצוב ביותר, אם ידחו אותי אולי ארגיש לא שווה ולכן מאוד כועס). זוהי הבנה מהפכנית שיכולה להוציא אותנו לחופשי. מסתבר שבשורה התחתונה אנחנו בעצם פוחדים מעצמנו! זה נורא מצחיק. אולי האויב לא כל כך גדול?! כולנו כמהים לחופש, אבל למען החופש עלינו להשתחרר מעצמנו. עלינו להפסיק לשלוט, להפסיק לפחד מהחיים, לפחד מהכל, כי מסתבר שאנחנו פוחדים מעצמנו.

אם באמת יקרו לנו כל הדברים שהפחד לוחש לנו שהם עלולים לקרות (אולי אכשל, או גרוע מכך - אולי אצליח), ובשורה התחתונה הפחד הוא מאיך נרגיש אם חלילה הם יקרו, הרי שכל שעלינו ללמוד לעשות, כדי להפסיק לחבל בעצמנו ולהעז לחיות הוא ללמוד להרגיש.

שאל את עצמך תמיד: "מה הכי גרוע שיכול לקרות לי ואיך ארגיש אז?" ואמור: "אז אני ארגיש!". ביג דיל, בשביל זה אתה עוצר את החיים שלך? אין הקלה גדולה יותר מללמוד להרגיש עד הסוף ולעבור הלאה. רק כך ניתן באמת לעבור הלאה. כשאתה בהתנגדות לרגשות שלך, אתה נתקע איתם, כי הם לא יכולים ללכת לשום מקום, עד שיקבלו ביטוי - אז, הם מיד זורמים ומשתנים. בתור ילדים קיבלנו פעמים רבות את המסר שזה לא בסדר להרגיש. הגיע הזמן לדרוש בחזרה את הרגש שלנו, להכיל אותו ולעשות איתו שלום עבור דורות שלמים שקיבלו מסרים של איסור ופחדו מעצמם.

אז תרגלו כל יום וקלפו את הפחדים. פחד גדול של רבים מאיתנו הוא שמישהו ימות לנו. גם פה, בשורה התחתונה הפחד הוא "איך ארגיש אז?". גם אם אני נוגעת בדברים קשים, אני רוצה שנביט לחיים בעיניים, כי האמת היא שלא הכל בשליטתנו, בטח שלא החיים והמוות. אנחנו אוהבים לחשוב שהשליטה היא בידנו, אך האמת היא שאנחנו שולטים במעט מאוד. ודווקא במקום הצר שבו אנחנו יכולים לשלוט, בדרך כלל איננו עושים את העבודה. בגלל הפחדים שלכם אתם לא מוכנים לחיות במלאות.

כשמתרחש אסון כל אחד יכול להתמודד איתו בצורה שונה: אחד לא יתאושש לעולם ואילו האחר מצליח איכשהו לחזור לחיים. אמא שכולה שבאה לסדנה של שיטת "עוצמת הרכות" אמרה לקבוצה: "אני כבר לא מתנצלת על זה שאני לא באבל כל הזמן. חזרתי לחיים, כמו שהבן שלי היה רוצה". זה אמיץ, זו אמנות החיים. אבל לא צריך ללכת למקרה קיצוני כמו מוות, כל היום אנחנו פוחדים מדברים קטנים. יש לנו פחד לומר את מה שאנחנו רוצים ומרגישים, לבקש עזרה, להראות את האהבה שלנו, כי מה יקרה אם...

ככל שהתבגרנו שכחנו מה שכל תינוק יכול ללמד אותנו - איך להרגיש עד הסוף ולעבור הלאה. תינוק יודע באופן אינסטינקטיבי שצריך למצות רגש עד הסוף - ואז הוא מתחלף. אחרת, הוא לא מתחלף לעולם. הביטו בתינוק - רגע אחד בכי וברגע הבא צחוק, כעס ואז שמחה. מה, הוא מרמה? הוא לא אמיתי? הוא פשוט מיצה. אנחנו עושים מזה ביג דיל. כל כך פוחדים להרגיש את העצב שלנו, סותמים ודוחפים אותו מטה והעצב לא הולך לשום מקום, הוא פשוט מחכה בתור. "קבל אותי ואז תוכל לקבל את שמחה, היא עומדת בתור מאחורי".

כך זה עובד בטבע, אחרי הסערה עולה וזורחת השמש. באנגלית רגש נקרא Emotion, כלומר - תנועה החוצה. הרגש נועד לזרום החוצה, הוא פשוט תנועה, שאם עוצרים אותה נוצרת חסימה.

טוב, הרצאה נחמדה, נושא מעניין, אבל עזבי אותנו מרגש. אנחנו מסוכסכים איתו כבר עידנים ומעדיפים להתעסק בדברים אחרים. צודקים. בשביל מה להתעסק עם דברים לא נחוצים? למה משתלם לדרוש חזרה את הרגשות שלנו? סיבה אחת טובה - סכסוך עם הרגשות שלנו לא יכול אלא להוביל למחלה. כשאנחנו פוחדים להרגיש את התנועה הזו שרוצה לצאת החוצה, יש לנו רק מחסן נאמן אחד שיכול לאגור את הרגשות שלנו עבורנו – הגוף שלנו. זו עבודה לא פשוטה בעליל עבורו לעצור, לאצור ולנצור את כל האנרגיות.

כמו שהאנגלים אומרים כשהם מבקשים שתרסן את רגשותיך: “hold your horses” – עצור את הסוסים שלך! זהו דימוי עצום. ויש לנו עוד ועוד סוסים מצטברים לעצור ולרסן. לא פעם אנו פוחדים שאם באמת נרגיש את הכעס שלנו – נפוצץ את העולם. אבל כשאנחנו יושבים שנה אחר שנה על כל הסוסים האלה שמשתוקקים לפרוץ החוצה – יום אחד באמת מתפוצצת מחלה.

מחלה אינה דווקא פיזית. כאמור, אחת המחלות הנפוצות בחברה שלנו היום היא ההתמכרות - מחלה מסוכנת ביותר, ולא רק של הפרט, אלא של כל המשפחה והחברה. קשה למצוא היום אדם אחד שלא סובל מהתמכרות כלשהי לשלל "מכסים" שאמורים לסתום רגשות עמוקים, אך ללא הועיל. משתלם לדרוש חזרה את הרגש שלנו ולהתחיל לזרום עם הנהר של החיים במקום להיתקע עם נהר בבטן.

מתוך אחד המפגשים הפתוחים לקהל עם דר' טובי בראונינג, מחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו"איך הפכה האישה לגבר", שהקימה את המרכז הבינלאומי לשיטת "עוצמת הרכות" בארץ שמכשיר מטפלים ומקיים סדנאות לקהל הרחב.