ארי שביט מאמין בחנין
ארי שביט, "הארץ"
אחת היצירות הישראליות המרשימות ביותר היא העיר תל אביב-יפו. הקיבוץ כבר אינו כשהיה, ההסתדרות איבדה את ייחודיותה, אבל העיר העברית הראשונה חיה ובועטת. העיר הלבנה, שעלתה מהחולות, תחגוג בשנה הבאה מאה שנות נורמליות. מאה שנים של אורבניות אינטנסיבית ותרבות חיים ייחודית. מאה שנים של אמנות, תיאטרון ומוסיקה. מאה שנים של חיי יום יצירתיים וחיי לילה ייצריים. מאה שנים של חברה ישראלית אזרחית, חופשית ותוססת.
שלמה להט הוא שהגדיר את תל אביב מחדש כעיר ללא הפסקה. מאז כיהן כראש עיר בשנות ה-70 וה-80 היתה עיר החוף הים תיכונית שלנו לאחד הכרכים המרתקים בעולם. ראשי העיר שבאו בעקבותיו לא היו גדולים כצ'יץ, אך קיימו את מורשתו. גם תחת רוני מילוא וגם תחת רון חולדאי המשיכה תל אביב לשמור על הצביון הייחודי שלה. מצד אחד היא העניקה לתושביה כמעט את כל מה שעיר גדולה אמורה להעניק, מצד אחר היא נשארה עיר במידת אדם.
בשעה שניו יורק, לונדון ופריז היו לערי-אמידים, אשר אין בהן מקום לצעירים, לאמנים ולחיים מחוספסים - תל אביב שמרה על רקמת חיים עשירה וצבעונית. היא איפשרה למיליונרים, סטודנטים, בורגנים והומו-לסבים לחיות אלו לצד אלו בכפיפה עירונית אחת. הכסף תמיד היה חלק מתל אביב, אבל הכסף לא הצליח לחנוט את תל אביב. חירות וחיוניות הפכו את בירת הנורמליות הישראלית לעיר שעוררה השתאות והתפעלות בעולם כולו.
בשנים האחרונות הנס התל אביבי נמצא תחת התקפה. דווקא הצלחתה של העיר מסכנת אותה. הנהירה אל תל אביב גרמה לנסיקה של מחירי הנדל"ן, שצעירים רבים אינם יכולים לעמוד בה. מגדלי היוקרה של אנשי יוקרה משנים את הנוף האורבני, ומאיימים על המרקם האנושי ההטרוגני. מכוניות פרטיות המציפות את המטרופולין גורמות לזיהום, לבעיות תנועה וחנייה ולתחושת מחנק. כך שמה שעבד בעבר כבר לא עובד בהווה, ובוודאי לא יעבוד בעתיד.
אם תימשך המגמה הנוכחית של הכפפת תל אביב לכוחות שוק בלתי מבוקרים, העיר תשתנה ללא היכר. צעירים, סטודנטים ואמנים ייהדפו אל ערי הלוויין. החיים המחוספסים ייעלמו. כמו ניו יורק, פריז ולונדון, תל אביב תיחנט. היא תהיה לעיר של עשירים, המנוהלת על ידי עשירים, למען עשירים.
רון חולדאי הוא ראש עיר היפר-אקטיווי. מבוקר ועד ערב הוא שותל, עוקר, חופר, סולל, בונה והורס. ואולם, כמו ג'ון מקיין, חולדאי הוא אדם טוב המייצג פרדיגמה אנכרוניסטית. הוא עובד את המגדלים ולא משרת את התושבים. הוא מטפח את החומרה של העיר ולא את התוכנה שלה. הוא אינו מבין את סוד הקסם של היצירה האורבנית, שעליה הופקד. בתום לב ובמרץ רב חולדאי בונה את עיר-האמידים, אשר קוברת את תל אביב תחתיה.
זאת הסיבה לכך שהבחירות, שתיערכנה השבוע בעיר של המדינה, הן בעלות ערך למדינה כולה. הן תקבענה איזו מין מטרופולין יהיה לישראל. הן תקבענה אם היצירה הישראלית, תל אביב-יפו, תשמור על צביונה, חיוניותה וייחודיותה.
אל מול חולדאי מתייצבים בבחירות הללו ח"כ דב חנין והתנועה הצעירה "עיר לכולנו". חנין הוא אדם עמוק, נבון, ערכי ורציני מאין כמוהו. גם בחירי הימין מודים בכך שהוא שליח ציבור מרשים ופרלמנטר מעולה. "עיר לכולנו" היא תנועה אותנטית המייצגת ירוקים, צעירים ותושבי שכונות משמאל ומימין. היא צמחה באופן דמוקרטי ומרגש, מתוך אותה רקמת חיוניות תל אביבית שעליה חולדאי מאיים. גם חנין וגם "עיר לכולנו" הם התגלמות אמיתית של פוליטיקה אחרת. לא פוליטיקה של תככים, אלא של ערכים, לא פוליטיקה של דימויים, אלא של מהות, לא פוליטיקה של שחיתות, אלא של ייצוג ושירות.
נכון: דב חנין הוא קומוניסט. לא קל לציוני לתמוך בקומוניסט. אבל הבחירות הן עירוניות ולא ארציות. השאלה העומדת על הפרק אינה אם ישראל תהיה מדינת כל אזרחיה, אלא אם תל אביב-יפו תהיה עיר כל תושביה. חנין מצדו הוכיח את ניקיון כפיו בכך שצירף לרשימתו גם אנשי ליכוד וחובשי כיפות. על כן אין שום הצדקה לקמפיין המכוער המנוהל נגדו. גם הוא וגם התנועה שבראשה הוא עומד הם סיבה לגאווה לאומית ולא לרדיפה מקארתיסטית.
בשבוע שעבר אמריקה פתחה את לבה והצביעה שינוי. יהיה יפה אם השבוע גם תל אביב תפתח את לבה ותצביע שינוי. השינוי הזה קטן, מקומי וצנוע, אך הוא אינו חסר חשיבות. מגיע לכולנו שתל אביב תהיה עיר לכולנו.
שלי יחימוביץ' עם חולדאי
שלי יחימוביץ'
ידיד שלי, נקרא לו ד', שהוא מנכ"ל מפעל הייטק גדול ומשגשג בתל אביב המעסיק אלפי עובדים, סיפר לי לפני כמה שנים את הסיפור המשונה הזה: נקבעה לו פגישה עם רון חולדאי. ד' החל את הפגישה בשיחת נימוסין. חולדאי קטע אותו בקוצר רוח ושאל מה מטרת הפגישה. ד' אמר שהוא מבקש הנחה בארנונה האסטרונומית שהמפעל משלם.
"אתה משפחה חד הורית?" שאל אותו ראש העיר.
"לא," אמר ד' בהפתעה.
"אז למה באת לבקש הנחה?"
ד' פתח בהרצאה מלומדת על כך שיש לעודד אותו כי הוא מספק פרנסה לעובדים וכו'. גם ההרצאה הזאת נקטעה בחדות. "בפעם האחרונה שראיתי את הרווחים שעשיתם לא נראיתם לי במצוקה," אמר חולדאי, "ואין סיכוי שתקבלו הנחה של שקל".
"ברעננה הציעו לי פטור מלא מארנונה אם אעביר לשם את המפעל...", ניסה ד' איומים.
"אז לך לרעננה," פסק חולדאי בזעף אופייני, והראה לד' את הדלת.
לד' היה מספיק יושר אינטלקטואלי כדי להעריך את חולדאי על חדותו, פסקנותו וישרנותו. המפעל נשאר בתל אביב, והארנונה שלו, יחד עם הארנונה העצומה (וטוב שכך) שמשלמים דיירי מגדלי היוקרה זרמה אז והיום בדיוק למקומות הראויים: רווחה, חינוך, תשתיות, עושר של מפעלי תרבות, ומה לא.
תל אביב יפו פועלת יותר מכל עיר אחרת ולצערי יותר מן המדינה על פי המודל הסוציאל דמוקרטי. היא מאפשרת להון להתקיים, אך נוגסת ממנו נגיסות חסרות סנטימנטים לצורך חלוקתו מחדש כך שיתאפשרו כאן קיום בכבוד ויכולת ליהנות ממותרות ציבוריים חינם אין כסף גם למי שאין לו.
כששימשתי יו"ר הועדה לזכויות הילד נדהמתי מהרמה, האיכות והאתוס החינוכי שמאפיינים את פנימיות היום לילדים בסיכון, את המרכזים לחינוך מיוחד, את מספר העובדים הסוציאליים לנפש. מהר מאוד הסתבר לי שתקציב הרווחה לנפש בתל אביב יפו הוא הגבוה בארץ, ובשנים האחרונות הוכפל. לא היד הנעלמה הכפילה אותו אלא ידו של ראש עיר מוצלח במיוחד, רון חולדאי שמו. גם תקציב החינוך לילד גבוה פי שתיים מתקציב החינוך הממוצע בישראל.
דמיינו עיר שלאורכה ים. מי הים צלולים ונקיים ושום מפעל לא מעז להזרים אליהם פסולת או שפכים. החול הרך והלבן מנוקה תדיר, ותחנות הצלה, מלתחות, מקלחות, שירותים, מתקני ספורט זרועים לאורכו. והכל חינם אין כסף: עשירים ועניים מכל שכונות העיר מדרומה ועד צפונה יכולים פשוט לצעוד אל החוף, לרוץ, לשחק מטקות, כדורגל וכדורעף חופים, לרחוץ בים ולבנות ארמונות בחול.
ובכן אתם לא צריכים לדמיין. יש לכם את זה. ומי שמתעקשים לסבול מאמנזיה כל פעם שהשם חולדאי מוזכר יזכרו נא בים מזוהם ובחופים מכוערים ומוזנחים שהיו כאן עד לא מזמן. חברים, מישהו עשה את זה בשבילכם. מישהו שיקם באופן יפיפה ופתח לציבור את בתי הטמפלרים, מישהו שימר את בתי העיר הלבנה, מישהו סלל מסלולי אופניים, מישהו החליף צנרת ביוב רקובה שלא טופלה 60 שנה, מישהו הקים את המשלמה ביפו, מישהו הפך בשבילכם את פארק הירקון למקום קסום.
אני מודה, אין לי סנטימנטים לאופנות. לא מבינה באופנה. צפיתי בסרטון שהכינו שחקנים שכמה מהם אני ממש מחבבת, למועמד האופנה הירקרק חנין. שחקנית אחת אומרת שם בקול מתפנק: "להתלבש במיוחד ולנסוע חצי שעה בפקקים לנמל כדי לשתות שליש בירה? זה לא העיר שלי!".
אני לא יודעת אם לצחוק או לבכות כשאני שומעת קובלנה כזאת כדלק מניע אנשים לצאת לקלפי. ראשית, כנראה שהגברת לא גרה בתל אביב, כי בתל אביב שלי (אני גרה בשולי הכרם, צמוד לשוק הכרמל) יש פאבים על כל מטר ואין צורך לנסוע לנמל. ואם יתחשק לי לנסוע דווקא לנמל, אקח את האופניים שלי וארכב לשם על הטיילת. למה, מתוקה, להיכנס למונית, לבזבז כסף, לזהם אוויר ולפוצץ את הכביש בשביל שליש בירה?
כמות המידע המשובש וההתעסקות בשטויות מפונקות שיש במשפט הזה מאפיינת במדויק את חוסר השחר של הקמפיין של חנין. קמפיין שלילי שקורץ לקהל חובב טרנדים אשר חנין מקפיד, בחוסר יושר, שלא לחשוף אותו לעמדותיו האמיתיות. לא לגיטימי לכזב לבוחריך שוחרי הטוב ולהסתתר תחת זהות בדויה רק בשביל אמביציות פוליטיות. לקרוא לעצמך סוציאליסט כשאתה קומוניסט, להתחמק במיומנות בכל פעם ששואלים אותך למה אינך שר את התקווה (כי היא פוגעת ברגשות העם הפלשתיני, כך אמרת לי פעם, וזה נימוק הגיוני למי שאינו ציוני, אבל ספר אותו באומץ לבוחריך). זו התנהגות שמעוררת געגועים עזים לתמר גוז'נסקי הנערצת קודמתו בחד"ש, הישרה והקשה כיהלום.
רוב מי שמתכוונים להצביע לחנין הצבעת מחאה אופנתית אינם מכירים את רשימתו. אני בטוחה שיש בה גם אנשים טובים (מספר אחת ברשימה היא רוחיק וולנר, שכנתי הנמרצת, פעילה טובה ואיכפתית). אלא שיום אחרי הבחירות חנין לא יהיה כאן. הוא אפילו לא מספר אחת ברשימה של עצמו. והחמודה שנסעה חצי שעה בפקקים בשביל שליש בירה ושתתה עוד קצת, תקום עם הנגאובר ותגלה בהתמרמרות שהצביעה לרשימה עם ערבוב אקלקטי של מועמדים שאינה מכירה. בדיוק כמו מצביעי הגמלאים לכנסת, שחשבו שזה מה זה מגניב להצביע גמלאים, אבל בבוקר שאחרי מצאו את עצמם במיטה עם משה שרוני ואלחנן גלזר.
ידוע שמחאה וקמפיינים שליליים הם מנוע להוציא אנשים לקלפי. בואו נשנה את זה, נהיה מקוריים, ונצא לקלפיות כדי להגיד תודה על העיר המדהימה שאנחנו גרים בה. כי די לנו בבועות אופנתיות של יחסי ציבור חסרי שחר. עוד לא נולד ראש עיר מושלם. אבל יש לנו כל כך מעט מנהיגים עם קבלות, וכדאי שאת המעט האלה נכבד בקלפי על ביצועיהם ונבקש מהם שיעשו עוד. גם אם הם מחוספסים ולא טובים ביחסי ציבור. אני אצביע חולדאי בלב שלם.
שלי יחימוביץ' היא ח"כ מטעם מפלגת העבודה