עכשיו גם רצח רבין מגויס להתרפסות לאמריקה

הרבה דובר בימים האחרונים על הנואמים והנאומים בעצרת הזיכרון במלאת 13 שנה לרצח רה"מ יצחק רבין. גורמים בימין טענו (ואולי בצדק) שמדובר בעצרת פוליטית ושמפלגת העבודה הופכת אותה לפלטפורמה לגיוס מצביעים בבחירות הקרבות. דיברו על לבני, שהוזמנה לנאום והתלבטה משום שחששה שהנאום יסמן אותה כיותר שמאלנית מכפי שהיא חפצה להיתפס בעיני מצביעים פוטנציאליים. אבל אף אחד לא הכין אותנו לג'יימס הופה ג'וניור.

אין לי טינה אישית כלפי מר ג'יימס הופה הבן. אני בטוחה שהוא איש מוכשר ואני מאמינה לדף האינפורמציה על הנואמים שהוציאו מארגני העצרת ושהגדיר אותו כ"ידיד אמת של ישראל" (כי מסתבר שידיד אמת זה ה"דוד מאמריקה" החדש). אך מי החליט שהאיש הזה ראוי לעלות לדוכן הנואמים בכיכר ולמכור לנו שכשרבין אמר "האלימות היא כרסום יסודות הדמוקרטיה" הוא בעצם התכוון לומר "Yes We Can!"?

הופה, כמו אביו שעל שמו הוא קרוי, הוא נשיא איגוד נהגי המשאיות האמריקאי. בארה"ב, מולדתו של הופה, יש לתפקיד שלו משמעות כלשהי, כמו גם לייחוסו והיותו בן של אגדה (ג'ימי הופה האב היה ידוע בקשריו עם המאפיה ובשנות ה-70 הוא נעלם ללא עקבות. ה-FBI מעולם לא פיענח את היעלמותו וגופתו לא נמצאה עד היום, אך החשד הוא שהוא נרצח ע"י מאפיונרים). בישראל, בכיכר רבין, אף אחד לא מכיר אותו. כשהוא עלה לנאום הייתי מבולבלת, כשהוא הסביר שהוא תומך גדול של אובמה וניסה לשלהב את הקהל בקריאות yes we can כבר עלתה בי תחושת מבוכה ואי נוחות עזה, שרק התגברה כשחלקו של הקהל אכן נענה לבקשתו.

האם היה זה ניסיון של המארגנים לתקן את הרושם שיצרה ההעדפה הלא רשמית של ישראל את מקיין בקרב על נשיאות ארה"ב? מה לעזאזל בין ג'יימס הופה ג'וניור ו"מורשת רבין"? שוב יצאנו פתטיים. שוב היינו ישראל הקטנה והדחויה שמחפשת בכל מחיר את חיבתה ואישורה של ארצות הברית. שוב חיפשנו אהבה בכל המקומות הלא נכונים. ואני לא יודעת מה איתכם, אבל אני קמתי בבוקר והרגשתי מנוצלת.

מי שהאזין לנאומה של דליה רבין (גם היא "בת של", אבל במקרה שלה זה רלוונטי) יכול היה לקבל מושג איך ניתן לקשור את עלייתו של ברק אובמה לנשיאות בצורה הגיונית והולמת למעמד. רבין דיברה על כך ש-140 שנה אחרי ההתנקשות בחייו של אברהם לינקולן בשל התנגדותו לעבדות ולאפליה נגד שחורים, בחרה ארה"ב בנשיא שחור לעמוד בראשה. אמריקה עשתה תיקון וסגרה מעגל ורבין אמרה שהיא מקווה שלנו זה ייקח פחות זמן. הופה סתם רצה להגיד עוד פעם אחת אחרונה Yes We Can ולשמוע את הקהל עונה לו. ואני אומרת – כן, אנחנו יכולים. אנחנו בהחלט יכולים בלי אמריקה, לפחות בערב הזה.