כך הפסקתי לפחד מרצח פוליטי

בימים כתקנם, שוכנים מדורי האסטרולוגיה בפינות נידחות של כלי התקשורת, בין עמוד הניו-אייג' לבין פינת הגינון. אלא שבעת האחרונה - ליתר דיוק, בשלוש עשרה השנים האחרונות - השתרש במקומותינו מנהג משונה: למשך שבוע אחד, סביב יום השנה להרצחו של יצחק רבין, מיטשטש הגבול בין עמודי החדשות לבין מדורי חיזוי הכוכבים. כל מיני אצטגנינים חובבים, מראש השב"כ עד לאיתן כבל, שולפים אז את כדור הבדולח שלהם, מציצים בו ומודיעים לאומה: הרצח הפוליטי הבא הוא רק עניין של זמן.

ככלל, אין פסול בהקפדה על מסורת, במיוחד כזו שנועדה לשמר את הזכרון הלאומי לארוע טראומטי. עם זאת, יש לתמוה על כך שכל הידעונים לעת מצוא, מתעקשים לנפק מדי שנה בדיוק את אותה התחזית. כמובן שאין מקום להצטער על כך שהנבואה המתמדת הזו מבוששת להתגשם - הלוואי שאלה יהיו פני הדברים גם בתריסר ימי הזכרון הבאים - אבל קשה להבין מדוע רואי השחורות למיניהם לא לומדים לקח ומחפשים כוונים אחרים, מעט יותר אמינים, להנצחת זכרו של המנהיג הנרצח.

מעבר לחוסר דיוק קומי, לוקה טקס ההפחדה השנתי הזה בבעייה חמורה יותר. מנוסח התחזית, משתמע כאילו רצח פוליטי הוא מין תאונה מבעיתה, מוטציה קרימינלית שגדלה בתנאים מיוחדים. איש הרי לא היה מקדיש תשומת לב להתראה ש"הרצח הבא הוא רק עניין של זמן" - זו עובדה ידועה, כשם שתאונת הדרכים הבאה או דליקת היער הבאה הן עניין של זמן. האם לרצח פוליטי יש דין שונה? האם הוא דורש רקע נפשי שונה? האם החינוך נגדו שונה מחינוך נגד רצח "רגיל"? האם הנסיבות שלו נבדלות באופן מהותי ממקרים אחרים של נטילת חיי אדם?

יש מאות מודלים שונים לתהליך שמוביל אדם לבצע רצח, אבל לעניינו, חשוב רק היבט אחד: האם מחלוקת פוליטית אינה יכולה לעורר זעם, חרדה או שנאה ברמה של מניעים שכיחים לרצח? כל מי שחי בתוך עמו, יודע שההיפך הוא הנכון: בתוך מגוון הפעילויות החברתיות המקובלות, ויכוח פוליטי נמצא באופן מובהק בצד של היצרים המשתלהבים. בחברה שבה אנשים שולפים אקדח בסכסוך חניה, דוקרים על רחבת ריקודים ושורפים למוות בנות זוג שסר חינן, אך טבעי שגם מחלוקת פוליטית תוליד מעשי אלימות ששיאם רצח. אין כאן שום מנגנון מיוחד או תהליך יוצא דופן - סתם עוד מפגש טרגי בין נכונות נפשית ליטול חיים, לבין מניע. כדי לדעת זאת, לא צריך להיות ראש השב"כ ואפילו לא פואד. די בעיניים פקוחות ובהבנה בסיסית בהסתברות.

אלא שבכך לא תמו חטאי העיסוק ב"רצח הבא". מדי שנה, כשהדיון באותו פשע עתידי מגיע לשיאו, נעשה שימוש תדיר במונחים כמו "חולני", "מפלצתי", "סרטני" ועוד שמות תואר שנועדו להמחיש עד כמה המעשה הוא מוקצה ובלתי אנושי. אין ספק שלרצח פוליטי יש השלכות חמורות על החברה, הרבה יותר מאשר לפשע על רקע סכסוך אישי. אלא שמההבדל בתוצאות, לא נובע הבדל באופיין של הנפשות הפועלות. למעשה, נראה שרצח פוליטי קרוב הרבה יותר ממה שנוח לנו להאמין, למעשים שנחשבים לגיטימיים, או לפחות מתקבלים על הדעת.

רוב מעשי הרצח המוכרים לנו, נחשבים מתועבים בכל קנה מידה, בלי קשר לנסיבות ולזהות המבצע. אף גוף נאור אינו מטביע ילדים סוררים, דוקר נשים "מופקרות" או מוציא להורג בעלי חוב. בניגוד חריף לכך, רצח פוליטי הוא כמעט מעשה שגרתי בהרבה משטרים דמוקרטיים. אם הקביעה הזו נראית לכם תמוהה, אין זאת אלא שבדמיונכם עולה תמונה שבה וולטייר, ג'ון סטיוארט מיל וקרל מרקס ישובים בבית מרזח ומחליפים הגיגים, כשלפתע מגיח סוכן חשאי וקוטע את הדיון ביריה קטלנית.

זו כמובן אפשרות אחת לרצח פוליטי, אבל היא נמצאת בשולי השוליים של התחום. חלק הארי של הפוליטיקה הרי אינו זירה סטרילית להחלפת דעות בענייני מטפיזיקה ובישול. מדובר בתהליך שבו דעות הופכות להחלטות ומילים מתגלגלות לתהפוכות כלכליות ולקרבות דמים. ברצף שבין הוגה הדעות לבין החייל המסתער, קשה לשרטט גבולות מדויקים. מי לנו עד נאמן יותר לכך מאשר חוגי השמאל, אשר משננים כבר שנים שידיהם של פוליטיקאים ורבנים מן הימין השתתפו בלחיצה על הדק האקדח שירה ברבין?

כשישראל פוגעת במנהיגים בעזה ובלבנון, כשארצות הברית תוקפת בעיראק ובאפגניסטן ובוחשת במרכז אמריקה, כשאירופה המערבית שולחת זרועות לאפריקה, לא תמיד קל לזהות שלא מדובר ברצח פוליטי. אפשר כמובן לדבר על פצצות מתקתקות, על נשק להשמדה המונית ועל וודאות קרובה לאסון, אבל הצדקות כאלה אפשר לשמוע גם מרוצחים פוליטיים לא ממוסדים. האם ההבדל באיכות המודיעין, הוא מה שהופך הגנה עצמית לגיטימית למעשה "מפלצתי"?

יש שיאמרו, כמובן, שההבדל המוסרי נובע מכך שאין שום סכסוך ישיר בין הרוצח הפוליטי לבין הפוליטיקאי. הרוצח הפוליטי הוא מתועב יותר מ"סתם" רוצח, משום שקורבנו מעולם לא התכוון להזיק לו באופן אישי. אפילו במקרה קיצוני, כמו הורה שיודע שראש הממשלה עומד לשלוח את בנו למות בקרב נואל, אסור לראות בכך עניין אישי ולהפעיל, חלילה, אלימות כלפי המנהיג. כדי לבחון את ההגיון מאחורי העמדה הזו, כדאי לעיין בדיאלוג הבא, מתוך ספר המופת "מלכוד 22":

"הם מנסים להרוג אותי!" אמר יוסריאן
"אף אחד לא מנסה להרוג אותך" צווח קלווינג'ר
"אז למה הם יורים עלי? " שאל יוסריאן
"הם יורים על כ-ו-ל-ם" ענה קלווינג'ר.. "והם מנסים להרוג את כולם"
"ומה זה משנה?" תהה יוסריאן.