העולם כולו סער וגעש אתמול בעקבות בחירתו ההיסטורית של ברק אובמה לנשיאות ארצות הברית. לא חלף זמן רב ומנהיגי מכל קצוות העולם שלחו ברכותיהם בזה אחר זה לנשיא החדש. במכתבו לאובמה, כתב נשיא צרפת ניקולא סרקוזי, "הבחירה שלך מעוררת בצרפת, אירופה ובעולם כולו, תקוות גדולות". מסר זה חזר על עצמו בגרסאות שונות. ברור הדבר כי אובמה ייהנה מתמיכה בינלאומית עם כניסתו לתפקיד באופן רשמי ב-20 בינואר.
בחירתו של אובמה מהווה רגע של שינוי מהותי בתדמית ארה"ב בעיני העולם. רבים רואים בו כמגשים החלום האמריקאי. אך כוח משיכתו אינו מבוסס אך ורק על העובדה שהוא שחור, ששמו האמצעי הוא חוסיין או שאביו היה קנייתי. ההתרגשות הגלובלית כלפי בחירתו היא בחלקה בשל העובדה שהוא פשוט לא הנשיא בוש.
במהלך כל הקמפיין שלו, חזר והדגיש אובמה כי מעל לכל, אסור לארה"ב לתת לשמונה השנים האחרונות לחזור על עצמן, גם בתחום מדיניות החוץ. "אנו עומדים בפני שחר חדש של מנהיגות אמריקאית", אמר אתמול הנשיא הנבחר בנאום הניצחון המרגש שלו. מילותיו הציתו תקווה שממשל אובמה יתקן את יחסי ארה"ב עם העולם. אך כגודל התקווה, כך גם גודל הציפייה המלווה אליה. העולם פותה על ידי חזונו של אובמה לשינוי. השאלה הנשאלת כעת היא האם ה"אובמהניה" תשרוד את המציאות?
בין הפטיש לסדן
קשה להעלות על הדעת נשיא אמריקאי שעלה לשלטון על רקע רשת כה סבוכה של בעיות פנים וחוץ. אובמה ירש משבר כלכלי עולמי, מלחמה בעירק ובאפגניסטן, מאבק עולמי נגד הטרור וצבא מתקשה. נוסיף לקלחת גם את אירן, שאינה מפסיקה לבחוש, המתיחות עם רוסיה ועלייתה של סין ככוח כלכלי שאין להתעלם ממנו, וצלחתו של אובמה בהחלט מלאה. יתרה מכך, אובמה נכנס לתפקיד בתקופה של אווירה אנטי-אמריקאית כוללת, הנובעת בין השאר מכל סוגיית גוואטנמו ושורשיה נעוצים עוד בפיאסקו הוריקן קתרינה.
נראה כי הבעיה העיקרית של ארה"ב נובעת מהעובדה שהיא מתקשה להשלים עם העובדה שבעידן הגלובליזיציה בו אנו חיים, נראה כי אין כבר מקום לאימפריה אחת השולטת בכיפה. מדינות מתפתחות כגון סין, ברזיל והודו בשילוב עם האיחוד האירופי המתחזק הביאו למאזן כוחות חדש בעולם. הגלובליזציה דורשת שיתוף פעולה רחב יותר עם מגוון מדינות.
אובמה אמר כל העת כי ברצונו לחזק את הקשרים עם אירופה (היזכרו לרגע בנאומו בברלין), שניזוקו במהלך ממשל בוש, בעיקר בשל המלחמה בעירק שרבים התנגדו לה. התחייבותו לסגת מעירק והבטחתו לפעולה תקיפה בנושא ההתחממות הגלובלית אמורה לשמח את אירופה. אך סוגיות כגון הגדלת הכוחות באפגניסטן עלולות להצית מחלוקות חדשות עם העולם הישן.
אובמה התחייב להפוך את סוגיית השלום במזרח התיכון לעדיפות ראשונה במעלה. העולם הערבי כבר קרא לגישה שיוויונית יותר בעוד ישראל מצפה מאובמה להישאר מחויב לגישה פרו-ישראלית, אותה הפגין במהלך הקמפיין (ראו נאומו בוועידת איפא"ק).
ויש סיבוכים אחרים מה יקרה אם ייבחר בנימין נתניהו לראש הממשלה בבחירות הקרבות, הידוע בגישתו הניצית. ומה עם אבו מאזן המתון לא יצליח לזכות בתמיכת חמאס בבחירות בשנה הבאה ומנהיג קיצוני יותר יעלה לשלטון?
ובסוגיית אירן, אובמה החליט להידבר עם מנהיגי אירן עם היכנסו לתפקיד, אך כדאי להמתין ולראות האם אירן תקבל עסקה כלשהי בתמורה להשהיית פעילות הגרעין שלה. אובמה עלול למצוא את עצמו בין הפטיש לסדן ולקבל החלטה בין פעולה צבאית או השלמה עם אירן כמעצמה גרעינית.
תקוות גדולות
והרשימה הולכת ומתארכת. פקיסטן היא מדינה נוספת בה ארה"ב מצאה עצמה באחרונה כשותפה לא כל כך רצויה. פקיסטן מתנגדת בעוז להתערבות האמריקאית בשטחה, אך נראה כי אובמה יבחר דווקא להמשיך במדיניות בוש, התומכת ברדיפה אחר ארגוני טרור מקומיים. באפריקה, המשברים בסודן, סומליה וכעת בקונגו ממשיכים לתסוס וזהו קצה הקרחון.
כל אחת ממדינות אלו ויותר יתחרו על תשומת לבו של הנשיא הנבחר ויצפו ליחס מועדף. האם הוא יעמוד בציפיות או שמא ינסה להוכיח כי אינו משוחד כלפי אף אחת מהן? על הנשיא הנבחר לנווט בין הציפיות הגדלות. לאחר שאופוריית הבחירות תשכך, יגלה העולם האם אובמה יכול לתפקד כנשיא העולם כולו או כנשיא ארה"ב.