תוצאות האמת של הבחירות בארה"ב מלמדות שג'ון מקיין, סנאטור מאריזונה, הוביל את המפלגה הרפובליקנית לגדולה בתבוסותיה מאז רצח הנשיא ג'ון קנדי. זו כבר הפעם השנייה שסנאטור מאריזונה מצליח להוביל את הרפובליקנים לתבוסה ניצחת בבחירות. קדם למקיין ברי גולדווטר, מועמד הרפובליקנים שהפסיד בגדול לסגנו ויורשו של קנדי, לינדן ג'ונסון. בשביל האמריקאים זו יכולה להיות סיבה מספקת בשביל להתחיל לבנות אגדה פוליטית על "קללת המועמד מאריזונה". אבל האמת היא שבמציאות אין כל דמיון בין התבוסות.
גולדווטר הובס בגלל שצויר כאיש הזרם השמרני הימני-קיצוני. במסע הפחדה מרוכז הצליחה התקשורת האמריקאית לשכנע את הציבור האמריקאי, שבחירתו תוביל למלחמה גרעינית. מקיין, לעומתו, היה איש המרכז הפוליטי, שיצא לא פעם נגד מפלגתו, ושעד לבחירות האלה היה אהוב התקשורת והשמאל בארה"ב. למרות זאת, הוא הצליח לרשום לעצמו "הישג", שכן מעולם, בעידן המודרני, לא הובס איש מרכז בארה"ב בפער גדול כל כך.
הצבעה נגד הרפובליקנים, לא נגד מקיין
יהיו הרבה הסברים טכניים לניצחונו של אובמה. היתרון הכספי העצום שאפשר לו לאתר במדינות המפתח בוחרים שחורים רשומים שלא הצביעו בבחירות קודמות ולהביאם לקלפי. המהפכה בדפוסי ההצבעה ההיספניים שבניגוד להערכות הראשוניות, לא רק שלא נרתעו מהצבעה למועמד שחור, אלא העניקו למקיין 25% פחות קולות, מכפי שהעניקו בבחירות הקודמות לג'ורג' בוש. אבל כל הניתוחים האלה אינם ההסבר האמיתי למה שקרה אתמול בארה"ב, שהינו בגדר מהפכה אלקטורלית בדומה ל"מהפך" הישראלי ב- 1977.
מומחה הבחירות האמריקאי דיוויד גארט הוא כנראה בעל זכויות היוצרים על האמירה: "בחירות מוכרעות על ידי השאלה שהבוחר שואל את עצמו בכניסה לקלפי". ב- 2004 השאלה הזו היתה: מה עושים עם הטרור? הפעם השאלה הקובעת בעיני הבוחר הייתה: מה עושים עם הכלכלה? 60% מהבוחרים האמריקאים ציינו את הכלכלה כגורם המרכזי בהצבעתם. רק 10% ראו במלחמה בטרור את הנושא הקובע את הצבעתם, ו- 85%(!) מהם בחרו במקיין. בבחירות הקודמות פער כזה בקרב המודאגים מהטרור, היה מעניק לו את הנשיאות. עבור מקיין היתה זו מערכה אחת מאוחר מדי.
בעימות הטלוויזיוני, כשאובמה לא הרפה מבוש והנחית עליו מהלומה אחר מהלומה, התרעם עליו מקיין והזכיר לו שבוש לא מתמודד כיום. "אם יש לך עניין כל כך גדול להתמודד מול בוש היית צריך לרוץ נגדו ב- 2004" סנט בו מקיין, פורמלית, הצדק היה עם טרונייתו.
אתמול מצא עצמו מקיין מול אובמה ומול ההיסטוריה. במהלך מערכת הבחירות אמר מקיין, כשדבק בהתנגדותו הלא פופולרית לנסיגה מיידית מעיראק, שהוא מעדיף להפסיד בבחירות מאשר להפסיד במלחמה. הבעיה של מקיין לא הייתה דבקותו בעיקרון הלא נכון. על כך הוא זכה דווקא להערכה ציבורית. הבעיה שלו הייתה שעמדתו בנושא, כמו הנושא בכלל, לא עניינו את הציבור. ברגע שבנקים החלו לקרוס קרס עימם מקיין. אמריקה לא הצביעה אתמול נגד מקיין. היא הצביעה נגד הרפובליקנים, נגד בוש. הם הצביעו נגד דרך, הם הצביעו בעד מפנה. מקיין פשוט לא היה רלוונטי.
אובמה? יכבה את השריפה עם נפט
בתחילת השנה הארוכה הזו, כשאמריקה היתה עדיין בעידן אחר, אמר מקיין במהלך הפריימריז במפלגה הרפובליקנית: "אני לא מתעניין בכלכלה, ולא מבין בכלכלה". בדיעבד, התברר שזו הייתה התבטאות אומללה. אין פלא שבעיני הציבור האמריקני התאמתו של מקיין לטפל בכלכלה, מזכירה את התאמתו של עמיר פרץ לנהל צבא בעיני הציבור הישראלי.
במבט לאחור, המועמד הרפובליקני הנכון לנשיאות, או לפחות לסגנות, היה מושל מסצ'וסטס לשעבר מיט רומני - מורמוני המזוהה עם התחום הכלכלי, שהוכיח כי רפובליקני יכול להיות מושל מצליח של המדינה הכי דמוקרטית בארה"ב. אבל אם מקיין היה המועמד הלא נכון, של המפלגה הלא נכונה, בזמן הלא נכון, הרי שברק אובמה הוא האיש הלא נכון, בתפקיד הלא נכון, בזמן הגרוע ביותר.
אובמה ייכשל לא בגלל שאינו אדם ראוי. להיפך, הוא מצטייר כאיש ראוי ומוכשר. כושר הביטוי שלו עולה על זה של כל נשיא אמריקאי מאז תיאודור רוזוולט. הוא מעין שילוב מרתק של ג'ון קנדי ומרטין לותר קינג. הבעיה היא שאובמה נבחר לעמוד בראש הרשות המבצעת.
מהר מאוד הוא ילמד את הפער בין מה שנדרש ממועמד, למה שנדרש מנשיא. מבחנו יהיה כאשר יידרש לעשות פעולות הנוגדות את הבטחות הבחירות שלו, כאשר יתברר לו שהעולם המריע לו, הוא אותו עולם ששונא את אמריקה ורוצה במפלתה, ושהמילים, שהן כה חשובות בבחירות, שוקלות די מעט בזירה המדינית. כשזה יגיע לשלב הזה, הוא ימצא את עצמו בבעיה, ואמריקה תמצא את עצמה מול בעירה כלכלית מאיימת, עם מנהיג חדור ביטחון ואמונה בדרכו, שאמון על תפיסות כלכליות שיישומן היום משול לניסיון לכבות את השריפה באמצעות התזת נפט ושמן עליה.