מיד לאחר שיסדיר נשימה, יישר את העניבה וישתה קצת מים כדי להירגע. צריך ברק אובמה לשלוח זר פרחים גדול ומושקע לאיש בזכותו ניצח את הבחירות לנשיאות: ג'ורג' בוש. שמונה השנים האומללות של בוש בבית הלבן היו גלגל התנופה של הקמפיין המבריק של אובמה. קמפיין שהבטיח שינוי מבלי לטרוח ולהסביר כיצד יתבצע השינוי ומי יממן אותו. אובדי עצות ומבולבלים נפלו עשרות מיליוני אמריקנים כפרי בשל ברשתו של מועמד דמוקרטי רהוט ושופע הבטחות, שהצליח להחדיר בהם תקווה אמיתית. מסע שיווק ופרסום בשווי מאות מיליוני דולרים שכנע את מרבית הבוחרים להצביע עבור סנטור אלמוני יחסית, שהישגו האישי הגדול ביותר עד כה היה זכייה בפרס הגראמי עבור הגרסה המוקלטת של ספרו האוטוביוגרפי.
המפלגה הרפובליקנית משלמת הבוקר מחיר יקר עבור הצבתו של ג'ורג' בוש בחלון הראוה של המחנה השמרני באמריקה. בוש הבן משאיר אחריו מדינה מבולבלת, ששלחה מאות אלפי חיילים מעבר לים אך לא מצליחה להיזכר מדוע וכיצד להחזיר אותם הביתה. כלכלה שספגה מכה קשה בחודשיים האחרונים ונאלצה להפוך על פניה מדיניות כלכלית-חברתית של עשרות שנים. מעצמה שמתקשה למצוא עצמה בסדר העולמי החדש, שכולל את ולדימיר פוטין בתפקיד הצאר המודרני ואת סין והודו כענקים מתעוררים. אך חמור ומאתגר יותר, מדינה שאינה מצליחה כבר שנים ארוכות למצוא מכנה תרבותי, דתי, חברתי ופוליטי משותף.
ההישג הגדול ביותר של אובמה אינו בניצחון על מקיין. אפילו אם המפלגה הדמוקרטית הייתה מעמידה בובת קרטון מול הרפובליקנים היא הייתה מנצחת בבחירות, בזכות התיעוב והזלזול של רבים מהאמריקנים כלפי ממשל בוש, כישלונותיו והערכים אותם הוא מייצג. למעשה, סביר להניח שבובת קרטון דמוקרטית הייתה מנצחת בהפרש גדול אפילו מזה אותו השיג אובמה מול מקיין. ההישג המשמעותי של אובמה הוא בהתעוררות הפוליטית והחברתית שגרמה הריצה שלו לבית הלבן.
מי יממן את אוטופיית אובמה?
אדישות וניכור כלפי המערכת הפוליטית מסכנות כל דמוקרטיה והיחס הצונן של אזרחי ארה"ב בכל הנוגע לוושינגטון כסמל והשנאה שעורר המנגנון הפדראלי החלו ליצור סדקים של ממש ביציבות השלטון האמריקני. בחירת אובמה, אחוזי ההצבעה הגבוהים והצטרפות קהלים חדשים מעניקים תקווה שהפוליטיקה האמריקנית חוזרת לעניין גם את מוכר הנקניקיות ברחוב ולא רק את הלוביסטים, העיתונאים והעסקנים שמתפרנסים היטב מההיכרות עם מסדרונות השלטון. אובמה יכול להתהדר בכך שהחזיר את העניין לפוליטיקה האמריקנית, העניק לה גלאם וגרם למסע מתיש להיראות כמו הפקה הוליוודית נוצצת עם הפי אנד.
אובמה יגלה בחודשיים עד השבעתו את ההבדל בין מועמד מבטיח ובין נשיא צעיר שחייב לקיים. אין לממשל האמריקני אמצעים לממן את הבטחותיו הרבות של אובמה לבוחרים ובקרוב הוא יאלץ לבחור האם לחזור בו מדבריו ולהתבזות או אולי להעלות מסים בניסיון לממן את האוטופיה אותה הציג בקמפיין. הירושה העלובה של בוש היא כרגע כאב הראש של אובמה. אם לא יצליח להחזיר במהרה את הכוחות האמריקנים מעיראק הוא יצטייר כחסר אמינות וייענש בחומרה על ידי הבוחרים כבר בבחירות הבאות לקונגרס, בעוד שנתיים בדיוק.
בסיס הכוח של אובמה - צעירים, היספאנים, שחורים ונשים - יהיה גם הראשון לגלות שהמרחק בין הבטחות הקמפיין ובין המציאות גדול ומאכזב. נטל הציפיות האדיר שמונח על כתפי הנשיא הנבחר כמעט ואינו מאפשר תפקוד סביר. גם התקשורת תהיה סלחנית פחות וביקורתית יותר ככל שיתקרב מועד ההשבעה. האופוריה של היום יכולה בקלות להפוך לגל אכזבה שלא היה כמותו. ציפיות אדירות וחסרות בסיס הן מתכון בטוח לשבר אידיאולוגי עמוק.
הוא לא יכול לבד
הדרך היחידה בה יכול להצליח נשיא צעיר וחסר ניסיון כמו אובמה היא באמצעות בחירת אנשים חזקים ומנוסים לשרת לצדו. דמויות דומיננטיות עם התמחויות בכלכלה, ניהול וביטחון. בעלי תפקיד אותם לא יעלים כפי שעשה לסגנו ג'ו ביידן.
רק אם יעלה בידו של אובמה לצמצם את פולחן האישיות שאפיין את הקמפיין ולהבין שישנם עוד נושאים רבים בהם אינו מבין, רק אז יצליח להתחיל ברגל ימין את הכהונה ולהפוך לנשיא שנבחר בזכות סדר יום עצמאי ומקורי, ולא רק מפני שאזרחי אמריקה רצו לגרש את קודמו מהבית הלבן מהר ככל האפשר ולמחוק מזיכרונם את שמונה השנים הרעות שעברו על אמריקה מאז תחילת המילניום.