בתקופה האחרונה אימצו לעצמם גופים המייצגים את המתנחלים את שיח זכויות אדם והשיוויון בפני החוק. טעונתיהם כי הם מופלים לרעה על ידי גורמי אכיפת החוק וכי זכויות האדם שלהם נרמסות, הן כה מגוחכות ואבסורדיות, שהרי הם עצמם מודעים היטב למערכת זכויות היתר שמקנה להם משטר האפרטהייד הישראלי בגדה המערבית.
מאז הסכמי אוסלו שחילקו את הגדה המערבית לשטחי איי, בי וסי, כש-60% מהגדה (שטח C) נותרו מחוץ לתחום עבור התושבים הפלסטינים. אלו למעשה כל השטחים הפנויים ובהם צמחו והתפתחו ההתנחלויות, אשר מספר הישראלים בהם הוכפל מאז נחתמו "הסכמי השלום" באוסלו.
הפלסטינים לא מקבלים אישורי בנייה בשטחי C והם סובלים ממצוקת בנייה ופיתוח, בעוד ההתנחלויות והמאחזים ממשיכים לשגשג. גם במזרח ירושלים פלסטינים אינם מקבלים אישורי בנייה ולמעשה לשכונותיהם אין כלל תוכניות מתאר. לעומת זאת השכונות הישראליות במזרח ירושלים ממשיכות לצמוח וחונקות את השכונות הפלסטיניות באופן שלא מותיר להם אזורים פנויים להתרחבות.
רבים מהמתנחלים נוסעים מדי יום בכבישי האפרטהייד, אותם כבישים אשר נאסר על רכבים פלסטיניים לנסוע בהם. כתוצאה מאיסור זה, נאלצים הפלסטינים לנסוע שעות בדרכים צדדיות משובשות כדי להגיע מכפר לכפר או לעיר הקרובה. מערכת של מאות מחסומים וחסימות ברחבי הגדה המערבית, נועדה גם היא לייצר הפרדה בתוך הגדה בין המתנחלים לפלסטינים, כזאת שתאפשר לראשונים חיים של ביטחון וחופש בעוד האחרונים כלואים במובלעות מבודדות.
בערים כמו חברון, נאלצו מאות פלסטינים לעזוב את בתיהם עקב ההתנחלות שהקומה בלב העיר העתיקה עבור קומץ ישראלים. מדובר בטיהור אתני מהסוג המכוער ביותר. 101 מחסומים וחסימות הורסים את הרצף החברתי והכלכלי של הפלסטינים בחברון.
הקוזאק הנגזל, גם בשטחים
הביתור של הגדה באמצעות גדר ההפרדה, המחסומים וכבישי האפרטהייד הביאה לקריסה של הכלכלה הפלסטינית על כך חוזר ומתריע ללא הועיל הבנק העולמי. המתנחלים לעומת זאת נהנים מהטבות ומסובסידיות כלכליות, בדיור, בתעשייה, בחינוך ועוד.
ארגוני המתנחלים מוחים על "היעדר אכיפת החוק" כלפי פעילי שמאל המשתתפים בהפגנות נגד בניית גדר ההפרדה על אדמות של פלסטינים או שמסייעים לפלסטינים בתקופת מזיק הזיתים. תחושת העליונות והצדקנות שלהם מונעת מהם לראות את הערך המוסרי האוניברסלי בהתייצבות לצד האנדר-דוג, לצד אנשים החיים תחת כיבוש ודיכוי ושלא נהנים מזכויות היתר של שכניהם המתנחלים.
ממשלות ישראל מזה 41 שנה ולא המתנחלים הן אלו שאחראיות למציאות שנוצרה בשטחים הכבושים. הן עשו זאת בניסיון לייצר עובדות בשטח, כאלו שימנעו את האפשרות להקמתה של מדינה פלסטינית רציפה מעבר לקו הירוק. ממשלות ישראל ולא המתנחלים מאשרות הצבת מחסומים, סלילת כבישים להתנחלויות על אדמות פלסטיניות, הקמת התנחלויות חדשות ועוד. אולם האחריות של הממשלה אינה משחררת את המתנחלים ותומכיהם מהתמודדות עם ההיבטים הבלתי מוסריים של זכויות היתר שלהם.
הקונטקסט הפוליטי-לאומי של חיים כקבוצת מיעוט בעלת זכויות יתר בלב אוכלוסיה כבושה ומדוכאת, לאורך עשרות שנים, הופכת את זעקות הקוזאק הנגזל שלהם כאילו הם מופלים ונרדפים, לציניות ושחצנות שאין כדוגמתן. בקונטקסט של אפרטהייד ההיתלות של המתנחלים בשלטון החוק ובשמירה על זכויות היתר שלהם, אינן אמינות ולא מעוררות אהדה.
* הכותבת היא דוברת קואליציית נשים לשלום