פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      כאן, שם ובכל מקום

      במקום לחשוב כל הזמן על מה חסר לנו ולחכות לרגע המושלם, טובי בראונינג מציעה שתראו שהרגע הנכון כבר כאן - נגמלים מהסבל, כתבה שלישית

      לאחר שבחנו את ההתמכרות הסמויה שלנו לסבל, נבדוק כיצד ניתן להתרפא ממנה. לשם כך, עלינו ללמוד את האויב ואת מנגנוני הסבל המתוחכמים. בואו נתחיל מראשית ההתחלות, מהיסודות הראשוניים והמנוגדים שהתאחדו על מנת ליצור אותנו - הזרע והביצית. הזרע מייצג את "החוץ" - החלק בתוכנו ש"רוצה החוצה", בעוד הביצית מייצגת את "הפנים", את ה"עזבו אותי בשקט בפנים" שיש בנו.

      אפילו ברובד הבסיסי ביותר של החיים שלנו, בנשימה, הריקוד בין החוץ והפנים חייב להתקיים כדי לקיים אותנו. לאחר איחוד הזרע והביצית המשיכה חלוקת התאים שלנו לשמר את התכונות שהביא כל יסוד – את הרצון לפרוץ, לעשות, לצאת ולכבוש את העולם מחד, ומאידך את הצורך להישאר בשקט, להיות ולהתכנס בתוכנו. בעולם אידיאלי היינו יוצאים ונכנסים בהרמוניה, היינו יודעים לרוץ ולהשיג כשצריך וכן לעצור ולהיות אינטימיים כשמתבקש. אך במציאות אין שיתוף פעולה בין חלקינו המנוגדים, אלא קונפליקט "ישראלי-פלסטיני" (המשתקף גם בזוגיות החיצונית שלנו).

      כל חלק בנו שואף לביטוי, אך לא בהכרח מקבל ביטוי. ה"זרעוניות" שבנו נוטה להשתלט על הכל ולכן החיים שלנו מורכבים מהרבה יותר ריצות, הישגים, תחרות וכיבושים מאשר "ביציות", הכלה, הטמעה והוויה רגועה וסבלנית. אגב, גם בתחום היופי "הנשי" הגדרנו את הגוף "הזרעוני", של הרץ הרזה, המהיר, כיפה - לעומת הגוף "הבייצי" בעל הנוכחות הפיזית הגדולה והאיטית.

      מלחמה יומיומית

      במקום לחיות יחד בהרמוניה, נלחמים שני היסודות המנוגדים שלנו זה בזה. כשהזרעוניות שלנו משתלטת, היא עושה זאת באובססיביות – אלה כל ההתמכרויות שלנו שאיננו יכולים לשלוט בהם, כולל הוורקוהוליזם והריצה הכפייתית מדד-ליין לדד-ליין, בלי נשימה, בלי הנאה, בלי "כאן ועכשיו".

      רק כניסה של "הביציות", ההוויה, תוכל לסייע לנו כאן. זוהי הנקודה בה אנשים אומרים דברים מוזרים, כמו: "הסרטן הוא הדבר הטוב ביותר שקרה לי", או "התאונה ההיא ניערה אותי חזרה לשפיות, כי הייתי במרוץ שלא יכולתי לעצור". השאלה היא איך נוכל להיות באיזון מבלי להגיע לסף, לנקודות הקריטיות שמסכנות את חיינו? איך באמת אפשר לספק את שני הכוחות והצרכים המנוגדים בנו?

      ברור ששני היסודות שלנו חיוניים, אלא שאנחנו מזדהים בעיקר עם הזרעוניות (הזכריות) ומקדישים מעט מאוד לביציות (הנקביות) שלנו. בקבלה מכונה הנקביות "השכינה", "בת-המלך האבודה", "ההוויה כולה עכשיו!" ובקיצור "הכל" – הטוטאליות שהיא אנחנו, כל עולמנו הפנימי. האין זה מחריד כמה מעט מקום יש לנו ל"הכל" שלנו? מלות המפתח לזכריות הן: "כיוון", "יעד", "מטרה" ובמלים אחרות: "השאיפה להגיע למקום אחר".

      כאמור, שני היסודות חשובים. ללא יעד, מטרה והשאיפה להגיע למקום אחר, לא היו קידמה והתפתחות. הבעיה היא שאנחנו כל הזמן ביעד, במטרה, בלהשיג מה שאין ובגדול - בשאיפה להגיע למקום אחר! כאן מתחיל הסבל שלנו - הרצון להיות במקום אחר, בזמן אחר, במצב אחר. הסבל קיים בכל רגע שאנחנו רוצים מקום אחר, רגע אחר, אפילו משקל אחר. והדגש בסבל הוא תמיד על "מה עוד אין לי". לא מדובר כאן על השאיפה להתפתח, להשתנות, אלא על "מס הסבל" שאנחנו משלמים בנאמנות בכל רגע שהדגש שלנו הוא על מה עוד חסר לנו.

      חוסכים אושר

      שימו לב לטריק הזה, לאוטומט הזה: כמה פעמים ביום, אפילו בלי לשים לב יש לכם תחושה שמשהו חסר לכם, שמשהו צריך להיות אחרת? האוטומט שלנו כל הזמן מביא אותנו למקום שרוצה אחרת. עצם הרצון שלנו גורם לנו סבל ולרוב אנחנו לא עוצרים לחשוב מה בעצם אני עושה כרגע, איך אני נכנע לאוטומט שהועבר דרך הדורות ותיכנת אותי בלי בחירה. אבל אנחנו יכולים לבחור להפוך כל רגע, בדיוק כפי שהוא, כפי שאנחנו בשניה הזאת, לרגע של חיים מלאים ומודעים. כן, אפילו רגע פשוט של צחצוח שיניים, תקיעות בפקקים, או שטיפת כלים. מה, שטיפת כלים?! אתם יודעים מה הפחד שלנו בעצם? שהרגע הזה בדיוק כפי שהוא, זה כל מה שיש! מה, זה הכל!? אוי לא, לא, מה פתאום, הרי משהו בפירוש חסר...

      וכך אנחנו דוחים את האושר לזמן אחר. אנו כמהים לרגע המושלם, לרגע בו יהיה לנו הכל ואז ברגע המושלם שחיכינו לו מתגנב לו הפחד! הפחד שזה עומד להיגמר! והפחד צודק, הרי הכל נגמר. וברגע המושלם שלי אני כל הזמן במתח ואם הוא לא נגמר מעצמו אנחנו "גומרים" אותו, מחבלים בו בדרך כזו או אחרת. וגם אם הצלחנו לא לקלקל, הרי שמרוב מתח שזה ייגמר, אתם יודעים מה קורה לנו? המחשבות נודדות לרגע אחר, למקום אחר. כי זה מה שתמיד למדנו לעשות.

      אז חברים יקרים, יש לנו בחירה ללכת אחר האוטומט לעמק-הסבל המוכר, או להתעורר ולחיות את העכשיו ולא "לחסוך אושר" לפעם אחרת. אתם יודעים מתי אנחנו פתאום מבינים שהרגע הפשוט הזה הוא באמת הכל ובאמת מושלם בדיוק כמו שהוא? כשאנו מאבדים את היכולת לקיים אותו. על סף מוות אנחנו חכמים, או חלילה עקב תאונה, כשאי אפשר פשוט לשטוף כלים, לשאוב אבק או לשבת בפקק תנועה עם השמים והמוזיקה ברקע.

      נו, מה חדש?

      או.קיי, אז כל זה מוביל אותנו להיות ברגע הזה, מה חדש? העידן החדש רווי בקריאות להיות בכאן ועכשיו, ובעוד התיאוריה יפה, היא אינה מסייעת בדבר ליישום. הדבר היחיד שמשנה את המציאות שלנו הוא פשוט בעליל: מידת התרגול של כל דבר. ככל שנתרגל דאגה לעתיד, שאיפה למציאות שונה מזו שיש לנו, כך גידלנו בתוכנו נתיבים עצביים וקולטנים ספציפיים שמתמודדים עם חלבונים ספציפיים שדאגה זו מייצרת. כדי ליישם את תיאוריית ה"כאן ועכשיו" עלינו לפתח קולטנים ונתיבים עצביים חדשים וזה כבר דורש מאיתנו תרגול חוזר של עצירה, של "בייציות", של היזכרות בכל מה שיש לנו, בהודיה.

      ומעל לכל, על מנת לנצח כל התמכרות ולתרגל יכולת לצוף בכאן ועכשיו, עלינו ללמוד מחדש כיצד להרגיש את הרגשות שלנו. בלי המיומנות הזו, בכל רגע שצף לו רגש כלשהו, מיד נתרגל "מנוסה" או ניסיון ל"סתימה" של הרגשות שלמדנו כל כך לפחד מהם. אין דבר שיעצים אותנו יותר בחיים האלה מאשר ללמוד לעמוד מול מפלצות הרגש ובמקום להיטרף במלתעותיהם, להניח להם לשאת אותנו על כתפיהם דרך מנהרת הרגש אל האור שבקצה האחר.

      בינתיים, בואו לא נחכה להיות על הסף ולאבד את מה שיש על מנת להעריך אותו. בואו נשים לב בכל פעם שאנו דוחים את האושר לרגע "מושלם" ונתחיל לתרגל במשך היום תזכורת שתאמן את שרירי האושר. פשוט נעצור מדי פעם, נפתיע את עצמנו ונאמר: "זה הרגע!". נסו זאת עכשיו: "זה הרגע!". נשמע לכם קשה או מגוחך?

      נזכור כמה אנו טובים ב"סוף" - הביס האחרון תמיד הכי טעים לנו, הדקות האחרונות של עיסוי, של עונג כלשהו, של החיים, הן פתאום הכי טובות. אז רק להזכיר שכל רגע הוא אחרון – כמותו כבר לא יהיה עוד לעולם. הנה הוא עבר. ושוב הוא עבר. ושוב. זכותנו לבזבז כמה רגעים שאנו רוצים, אף אחד לא יתלונן. אבל אם אנחנו מוכנים להתחייב למצות כמה שיותר רגעים בחיים, נתחיל בשתי מלים פשוטות - "זה הרגע!".

      דר' טובי בראונינג היא מחברת הספרים "עוצמת הרכות" ו"איך הפכה האישה לגבר", הקימה את המרכז הבינלאומי לשיטת "עוצמת הרכות" בארץ שמכשיר את הקהל הרחב ומטפלים.