במטבח בלי מרגול

אחרי שסדרות מועדוניות כמו "גלובל אנדרגראונד" הפכו צחיחות יותר מהקיץ, העניין עבר לאוספים רב תכליתיים יותר. "באק טו מיין" היתה הסדרה ששמה על מרכז הבמה את הדור החדש של הבון טון: אוספים מואטי-ביט, מרובי-טעמים ועל-זמניים. עבור העולם האלקטרוני שמגלה כרגע את שורשיו, אוספים כאלה היו שיעור היסטוריה מהנה. עבור האלקטרונאים שערכו אותם, הם היו אפשרות להציג תעודת זהות משוכללת. ועבור הקהל, חוץ מהיותם מפלט גרובי ביתי מההמולה המועדונית, אוספים כאלה גם דחקו הצידה את המודל הישן של "תקליט צ'יל אאוט"; מעכשיו ברור שכמו עם העדה הפולנית – צ'יל אאוט אינו סגנון מוזיקלי (או ארץ מוצא), אלא מצב נפשי.

ההצלחה, מבחינה מסחרית, תדמיתית ואמנותית, מביאה איתה נסיונות נוספים. מתמודדת בכירה על תואר ה"באק טו מיין" של 2001 היא סדרת "Another Late Night". הדיסק השלישי בסדרה, בעריכת ריי וכריסטיאן, יקירי מחתרת הגרוב של מנצ'סטר, פחות מוצלח משני קודמיו (פילה ברזיליה והאווי בי). כצפוי, הוא כולל את כל המקומות בהם הקצב השחור פוגש את הקול הלבן, אבל נדמה שלפעמים מרוב רצון להציג קטעים שאף אחד לא מכיר הם שכחו שכדאי שהם גם יהיו שירים טובים. ועדיין, כמעט כמו בכל אוסף מהסוג הזה, יש כמה קטעים שבאמת לא הכרת ושכן שווה לקנות בשבילם את הדיסק. מה שאי אפשר להגיד על "ניו בריד".

Compiled By : Rae & Christian
Another Late Night
nmc

* את הכתבה אפשר למצוא גם בגליון אוקטובר של המגזין "ניוזיק"
טלפון למנויים: 03-5686168