פיקוד העורף הגל השקט

הגדרת ישובים להתרעה
      הגדרת צליל התרעה

      נושאים חמים

      משלמי מס נגד מצביעי ש"ס?

      כשהוא גולש בהגשת טורו הפופולרי לתוך השבת, מסביר דוד פרנקל למה ש"ס לא הבעיה, אלא הציבור שלה, והעובדה שיש עדיין מאמינים בדת

      מדי פעם, כשהסחי מגיע עד לנחיריים, נחמד להפליג בפנטזיה כיצד המציאות משנה פניה בבת אחת. חלומות בהקיץ כאלה, כמו אמירתו המפורסמת של יצחק רבין "הלוואי שעזה תטבע בים", לא מייצגים מחשבה מסודרת, וודאי שלא תכנית פעולה של ממש, אלא כמיהה ילדותית להעלמות הבעיה. אתמול התפרסם בעיתון "הארץ" וגם כאן בוואלה!, מאמר מן הסוג הזה. הפרשן הכלכלי המוערך נחמיה שטרסלר קרא שם, תחת הכותרת "דרושה מפלגת משלמי המסים", להפסיק "לקטר על ש"ס" ולעשות מעשה: "חסרה עכשיו בכנסת מפלגת המשך ל'שינוי': מפלגת 'משלמי המסים', שתרים שני דגלים: את דגל החופש מכפייה דתית ואת דגל החופש הכלכלי. מפלגה שתהיה משקל-נגד לש"ס; תייצג את הערכים ההומניים של הרוב החילוני."

      קל להבין את הרקע הנפשי שעליו צומחת קריאה כזו. הבחילה שעורר המו"מ התגרני של מפלגת הספרדים שומרי תורה עם יו"ר קדימה ציפי לבני, היא כר פורה להזיות על היום שבו נשתחרר מהגוף האופורטוניסטי הזה, עם אצטלת הקדושה המרגיזה שלו. יחד עם זאת, ברור שלא מדובר ברעיון מעשי. אפשר להתענג על הפנטזיה שתקציב המדינה ייחסם בפני טפילי הכוללים ומושחתי המועצות הדתיות, אבל אחרי שנחליט מי לא יזכה לקבל נתח מהאוצר, תישאר על סדר היום שאלת היסוד של התהליך הפוליטי: איך כן צריך לחלק את הכסף?

      היצע, ביקוש וקדושה

      בדרך להגשמת "הערכים ההומניים של הרוב החילוני", יהיה צריך להחליט כמה להשקיע במערכת הבריאות הציבורית, איך לאזן בין פיתוח לבין איכות הסביבה, מה לעשות במערכת החינוך, אילו תעשיות לעודד, איך וכמה לקדם את התחבורה הציבורית ועוד ועוד. גם אחרי שמסלקים את הסחות הדעת בנושאי חוץ ובטחון, נותר שולחן עמוס שאלות יסודיות ש"משלמי המיסים", למרבה הצער, חלוקים בהן בלהט. או אז, כשיפרצו הוויכוחים, שוב תגיע שעתן היפה של המפלגות להשכרה, אלה שתמיכתן כמעט בכל נושא היא רק שאלה של גובה האתנן.

      אלא שחזונו של שטרסלר, מעבר לקוצר הראות שלו, לוקה בבעיה מהותית יותר. הזעם שלו כלפי מפלגת ש"ס נובע מתפיסתה כמזיק פוליטי שפגיעתו היא תוצר של בחירה צינית ומחושבת. הגישה הזו מוזרה וגם אירונית אצל מי שמתיימר להאמין בעליונות הכלכלה החופשית. מסתבר שכטוב ליבו בפנטזיה על פוליטיקה בלי הרב עובדיה, שכח שטרסלר את הכלל העתיק מהגמרא: "לא עכברא גנב אלא חורא גנב". ש"ס הרי לא המציאה שום פטנט ולא סללה אף דרך פוליטית חדשה. שתי הסחורות שהיא מוכרת - נדבות והבטחות לישועה בעולם הבא - נמצאות בראש מצעד הלהיטים של השכבות הנחשלות משחר ההיסטוריה. דווקא בסביבה שפועלת לפי חוקי היצע וביקוש, מפלגה כמו ש"ס היא כורח המציאות.

      העובדה שהדת, במתכונתה הפרימיטיבית הקלאסית, ממשיכה להתקיים בחברה המודרנית, היא אולי מתמיהה, אולי מצערת, אבל עדיין - עובדה. כל עוד קיימת בחברה שכבה משמעותית של אנשים קשי יום ושטופי אמונות טפלות, יימצא מי שיגייס את תמיכתם. אפשר לעשות זאת בסיסמאות לאומניות, כדרכם של הליכוד וגרורותיו, אפשר באחיזת עיניים חברתית-כלכלית, כפי שניסו מפלגות ה"שמאל", אבל בסופו של יום, אין תחרות לנוסחא הישנה והמנצחת של הכנסיות לדורותיהן: לחם חסד וחיי נצח.

      ש"ס אינה מניפולטורית קרת רוח

      מסתבר שהקונפליקט של "מפלגת משלמי המסים" הוא לא עם ש"ס המפלגה, אלא עם ש"ס כתופעה חברתית. אלי ישי וחבר עסקניו הם אמנם מטרה נוחה, אבל ההתמקדות בהם מתעלמת מהבעיה האמיתית, שהיא הציבור שהם מייצגים. יתרה מזאת - ההתייחסות לאנשי ש"ס כאל מניפולטורים קרי רוח שמנצלים את מצוקת האספסוף, היא שטחית, מתנשאת ומתעלמת מכלל הברזל שאין לייחס לרשעות, מה שאפשר ליחס לטפשות או לתמימות.

      רובם המכריע של עסקני המפלגה הזו צמחו מתוך הציבור שלהם. הם - כולל מנהיגיהם עוטי המצנפות - באמת מאמינים שמעשי אוננות מולידים שדים, שהשתטחות על עצמות רקובות יכולה לסייע לפריון ושאפשר למות בגלל מזוזה פסולה. הם באמת חושבים שאישה צריכה לציית לבעלה ושלימודי "קודש" חשובים יותר מהשכלה מקצועית. התביעות שלהם לתקציבים שיתחזקו את תרבותם הנחשלת, אינן פרי מזימה זדונית לשימור העוני והבערות, אלא בגלל אמונה אמיתית שכך ראוי לחיות. כל עוד "משלמי המיסים" יפנטזו על התעלמות מהתרבות הזו, היא תוסיף לגדול ולהתפשט. אם נחמיה שטרסלר מאמין שכלכלת שוק, הפרטה ו"היד הנעלמה" יגרמו להעלמות מצע הגידול של ש"ס - עוני, בורות ועבודת אלילים - עדיף לו כבר לחכות שעזה תטבע בים.