הבחירות בארה"ב שיתקיימו ב - 4 לנובמבר, מתבררות כבר עכשיו כאירוע משמעותי מבחינה היסטורית. מרתק, שובר שגרה ופרדוקסלי. שובר שגרה - לא רק משום שלראשונה מאז 1952 לא הנשיא ולא סגנו מתמודדים על מקום בבית הלבן, אלא גם משום שכבר עתה ברור שבבחירות אלה יישברו מחסומים היסטוריים, בן אם יישב לראשונה נשיא שחור בבית הלבן ובין אם אישה שתכהן לראשונה כסגן נשיא, מרחק של פעימת לב ממנהיגות העולם החופשי. יתרה מזאת, מדובר בשני מועמדים מרתקים בעברם, ברקעם ובסגולותיהם האישיות ובסגנונם.
אלו הן גם בחירות פרדוקסליות: לכאורה מצטייר ניגוד אידיאולוגי חריף בין מקיין והערכים שהוא מייצר (ועוד יותר מכך השקפת עולמה השמרנית-הדתית-הקיצונית של שרה פיילין) לבין המסלול של אקטיביזם חברתי והשקפות פרוגרסיביות.
זוהי ההגדרה המקובלת לקוטב השמאלי של המפה הרעיונית, דרכה הגיע אובמה אל החיים הפוליטיים. אולם בפועל, בדיקה קפדנית של עמדותיהם גם כסנאטורים וגם במהלך מסע הבחירות, מצביעה על כך שהמרחק האידיאולוגי בין אובמה למקיין אינו כה גדול. מקיין נחשב ל"סוס פרא", מאווריק שלא פעם מרד במגמות המקובלות במפלגתו - לדוגמא בנושא ההגירה בו תמך בהעמדות ליברליות יחסית ונקלע לחילופי דברים חריפים עם הימין. אובמה, למרות רקעו, נוקט באופן שיטתי בעמדות מפוכחות בתחום הכלכלי והסוציאלי, וזוכה לאהדתם של בעלי הון והעילית החברתית, שתמיכה משתקפת גם בהיקף התרומות מהן הוא נהנה.
מאבק בין שני תומכי ישראל אמיתיים
מסתבר, כמו כן, שקשה להגדיר סביב איזה נושא מתנהלות הבחירות. הסוגיה העירקית, שלפני שנתיים נראתה כמנוע הפוליטי העיקרי של הדמוקרטים, ירדה מהפרק ואפילו הפכה למנוף בידי מקיין התובע לעצמו זכויות על הצלחתו של מהלך התגבור, בו תמך מלכתחילה.
בנושא הכלכלי, בצל המשבר נדמה היה שאובמה צובר תנופה - אך לא בהכרח בשל ההבדלים (הקטנים למדי) בין עמדותיו ותכניותיו לבין אלו של מקיין, אלא דווקא בשל שאלות הנוגעות לתכונותיו האישיות. מקיין היה מאז ומתמיד אדם מבריק אך אימפולסיבי, שלפעמים קשה לחזות את מהלכיו. אובמה, אולי מפני שבנסיבות חייו נאלץ "להמציא את עצמו מחדש", מקרין רמה גבוהה ביותר של שליטה עצמית ונאמנות לקו ולמסר. ההבדל בסגנון האישי משתקף היטב גם בבחירה במועמדים לסגנות הנשיא ובדרך שבה התבצעה והוצגה לציבור.
מצביעים רבים צפויים איפה, לבחור הפעם לא בין שתי השקפות עולם אלא בין שתי הסטוריות אישיות סמליות וטעונות ושני סגנונות פעולה מנוגדים. מומלץ שלא להיתלות בסקרים המגלים בעת האחרונה דפוסי התנהגות המזכירים את הבורסה במוסקבה: תנודתיות ותגובות בלתי צפויות.
אין גם משמעות למספרים ברמה הארצית, בכ - 40 מתוך 51 המחוזות שישלחו אלקטורים לבחור בנשיא (דהיינו 50 המדינות וכן שלושה אלקטורים ממחוז קולומביה, הוא וושינגטון הבירה). הפער לטובת אחד המועמדים הוא כה גדול עד שכמעט אין טעם לנסות ולסגור אותו. המערכה הפוליטית מתמקדת בכתריסר מדינות שעודן מתנדנדות ובהן יוכרע המרוץ. המגמה לצמצום הפער ברגע האחרון עשויה ליצור מצב שבו מה שיכריע תהיה השאלה הספציפית: מי יצליח להביא את אוהדיו לקלפיות ומי יפעיל מנגנונים אפקטיביים יותר ביום הבחירות.
יתכן אף כי הבחירה בפיילין, גם אם התבררה כבעייתית בעיני מעצבי דעת הקהל בחוף המזרחי והמערבי, נועדה לגייס עבור מקיין את הימין האבנגליסטי, שכוחו בשטח חזק מאשר בסקרים. מנגד תסייע לאובמה התגייסותם של שני מגזרים בהם רמת ההצבעה נמוכה בדרך כלל: אפריקנים-אמריקנים וצעירים, בעיקר סטודנטים.
מבחינתה של ישראל זהו מרוץ בין שני ידידים: מקיין הוכיח זאת משך שנים רבות של תמיכה איתנה בתקופת כהונתו בסנאט. אובמה נדרש להשקיע מאמצים גדולים יותר- כפי שהעיד בנאומו המרגש בפני ועידת אייפק בראשית יוני, כדי לנער מעליו חשדות סרק באשר לזהותו המוסלמית כביכול, וזיקתו בעבר לכומר ג'רמייה רייט. אולם כפי שמעידים רבים מן הבחירים בתומכיו, אהדתו לישראל ולרעיון הציוני אינה מוטלת בספק, גם אם הוא מקורב יותר לחוגי המרכז/שמאל ביהדות ארה"ב.
מכל המקום ,יהא אשר יהא, הסנאטור אשר יבחר לנשיא בעוד שבוע, יידרש לשנים קשות של מאמץ יומיומי מול הקונגרס בנושאים בוערים כמו רפורמות פיננסיות, שיקום מערכות הבריאות והחינוך, חידוש התשתיות הלאומיות וביסוסם מחד של ארה"ב ככוח מוביל בכלכלה העולמית. כל זה פירושו שלא יהיה לו עניין להיקלע לעימות עם ידידיי ישראל בקונגרס. ובחשבון אחרון, גבעת הקפיטול תישאר מעוז עיקרי של היחסים המיוחדים בין ישראל לארה"ב, המעוגנים הן באהדה הבסיסית של הציבור האמריקאי, והן בכוחה מהמאורגן של יהדות ארה"ב.