למה כן להצביע לדב חנין

חתיכת שירות דב עשה גידי ויניש לחולדאי בטורו "למה לא להצביע לדב חנין" שפורסם אמש בוואלה! חדשות. ראשית, שאריות אלמוניותו היחסית של חנין מתמסמסות מול עצם קיומו של הפולמוס ושנית – כמו שאומר ויניש עצמו בפתח דבריו – חנין ומועמדותו הם השעון המעורר של הפוליטיקה המוניציפלית. כעת, כפי שאנסה להבהיר מיד – עלינו לתמוך במעורר, ולו כדי שלא ניפול לעוד תרדמת.

דודה של סבתי היה עקיבא אריה וייס, מי שניהל את הגרלת הצדפים המפורסמת - שהיתה באמת או בוימה - באחוזת-בית. הרחוב הנושא את שמו נושק למגדלי אקירוב שמזדקרים מעל מה שהיתה שכונת ילדותי. סבי, שרגא קנטור, שימש כסגן ראש העיר תל אביב וכראש אגף כספים בעיריה בשנות ה-70 וה-80. אני עצמי התפלחתי כאן בין סורגי בית ספר, ניסיתי לדוג בירקון, ואת הנשיקה הראשונה שלי קיבלתי ליד הרבנות. אין בעובדות אלו להפוך אותי לבעלת חזקה או זכות יתר בעיר, אבל דומני שהן כן מקנות לי את הזכות לקרוא לה עירי. בבואי לבחון את אופציות הדיור שהציעה לי עירי, גיליתי כי לא יהיה באפשרותי לעשות בה משכן של קבע, לא כל שכן להקים בה דור חדש שיוכל לומר "סבתי היתה יושבת וכותבת כאן בבית הקפה". לא אני אהיה כאן, ולא בית הקפה. זו אינה כמיהה לנוסטלגיה, זו כמיהה למרקם חברתי, לרצף היסטורי שהינו הכרחי ליצירתה של תרבות שהיא עשירה באמת, ולא רק בקופת העירייה שלה.

רון חולדאי אינו אחראי ל"קפיטליזם החזירי", לא לתרבות ה 4X4, לא לערסים במועדונים ולא להעדפה של נעליים תוצרת שנחאי על שירה תוצרת עמיחי. כל אלו צמחו בערך במקביל לשנות כהונתו, וכרבים ממנהיגי ישראל והעולם הכמו-ריקאי, לא חשב חולדאי שיש בהם איזשהו נזק של ממש, ויותר מכך – "נתן לכוחות השוק לעשות את שלהם". רבים ממנהיגי העולם מכים היום על חטא, אבל לנו אין צורך בהודאתם. המשבר הכלכלי, ברק אובמה וכן – בזעיר אנפין – גם דב חנין, הם מסימניה של ההתעוררות.

הטור של ויניש, שעיקרו הבעת חשש מפתרונות הדיור שמציע דב חנין, מזכיר את עמדותיו של המהנדס ואיש הנדל"ן, מוטי היינריך, שמאמרו מופיע בבלוג של רון חולדאי. היינריך – איין ראנד של הנדל"ן - דוגל בביטול כל מגבלה בנושא בניה, הן במישור המוניציפלי והן במישור הארצי. תפיסה זו של ליברליזם קיצוני, קורצת ככל שתישמע לאוזן החופשית והחולמת, התגלתה כפגומה מיסודה עקב שתי תכונות אנושיות בסיסיות שטרם נמצאה דרך להימנע מהן: תאוות בצע וטמטום. שתי תכונות אלו ניתנות להגבלה רק על ידי רגולציות שונות וניטיב - אנו החושבים את עצמנו לנדיבים ונבונים – אם נקדים לברך על רגולציות אלה.

מעבר לכך, הבחירות המוניציפליות בתל אביב, כמו הבחירות בארצות הברית ויש לקוות שגם כמו הבחירות הבאות בישראל, הן בחירות פרסונליות. לא רק במובן של בחירת המועמד הראוי אישית לאמוננו, אלא בהתנערות מהנמנום שכופה עלינו ההנחה שהמערכת והתנהלותה חזקים מכל גורם אנושי. אזהרתו של ויניש מפני עודף ביורוקרטיה מזכירה דווקא את העסקנים המסבירים לחולמים ש"אי אפשר כי אי אפשר".

דב חנין הוא בהחלט איש של אפשר. אלמוניותו עד היום, לעומת פרסומם של חברי כנסת אחרים, נובעת בעיקר משום שלא זייף תעודות המעידות על השכלתו, לא הסתבך בתגרות בפאבים, לא הטריד מינית את עובדות לשכתו, לא גידף את עמיתיו ולא זיגזג בין עמדות. ניקיון כפיים זה מתמיה פי כמה לאור העובדה שהוא אחד המחוקקים הפעילים ביותר של הכנסת. הוא דואג לעובדי קבלן (שרבים מהם מתגוררים ממש כאן, בעיר שלנו), הוא דואג לחופי הים (תל אביב היא עיר חוף, מעל לכל), הוא דואג לאוויר נקי (שאין בתל אביב) – ואת כל אלו הוא עושה בפועל, ממש עכשיו, לא בעתיד המודפס על חוברת כרומו המחולקת בתיבות הדואר שלנו.

כשצעיריה של העיר תובעים את אותו גולדסטאר סימבולי ש"ליד הבית", הם מדברים על מטרופולין אמיתי, בו לכל שכונה צביון משלה, בו פמיליאריות מחבקת מתחלפת בבדידותו של המשוטט במחי פניה. תרבות עירונית אינה תערוכות ממומנות בשדרות רוטשילד. תחבורה עירונית אינה הקמת חניונים נוספים. בילויים עירוניים זה לא ארומה בנמל. אנשים עירוניים אינם צרכנים. הכמיהה לשינוי, כמו סיסמת הקמפיין של אובמה, היא אינפנטילית ופופוליסטית. לעומתה, הכמיהה להמשכיות ולקיימות, היא אחראית ובת השגה, והיא ההבטחה הגדולה של הדב הח?נון. עצם התמודדותו מול מועמד פופולרי כרון חולדאי מעידה על טיבו כלוחם, וגם אם יפסיד, נקבל אותו חזרה בכנסת ישראל, שם הוא דרוש לא פחות.