המשבר האקולוגי העולמי והמקומי זוכים כעת להתייחסות רבה מתמיד בתקשורת בארץ, מגמה שהולכת ומתחזקת ככל שהוא מחריף והשפעתו ניכרת. זה מבורך וראוי, כמובן. אבל, אולי דווקא בגלל הגאות התקשורתית הזאת, מתרבים גם הקולות שמתייחסים אל הנושא כאל טרנד, אופנה או זוטא משעשעת, או לאנשים מעורבים ופעילים למען הסביבה כפנאטים - "אקו-טרוריסטים", "מתלהבים" מגזימנים שלוחי רסן, או לחלופין, כפתטים.
לא סביר שמי שאדיש או ציני כלפי המשבר האקולוגי, למרות כל המידע המדאיג שמקיף אותנו, ישנה פתאום את עמדתו בגלל שביקשתי. אבל, בתור אחת שאכפת לה ומשתדלת, לצד עוד מיליונים שכמוני, הרשו לי לפתוח קצת את הלב אל מול כל האדישות והציניות ולספר על התסבוכת הרגשית של אוהבי הטבע.
כולם אוהבים נוף, לא?
כל אחד אוהב את אמא אדמה, ברור. מי לא נפעם ומתרגש למראה נוף יפה? אבל המציאות המערבית המודרנית יצרה אורח חיים שפוגש את הטבע רק בחופשות ובטלוויזיה, הרחיקה חלק כה גדול של האוכלוסייה מהתחושה הבסיסית של האחווה עם כל צורות החיים באשר הן, מהעובדה הפשוטה שאנחנו והאדמה הננו מערכת אקולוגית אחת, בלתי ניתנת להפרדה. שיש לנו שותפות גורל מלאה איתה ואחריות כלפיה. עם זאת, יותר ויותר אנשים שוברים את הדפוסים האלה, ונעשים מודעים ופעילים, וגם מעורבים רגשית ומזוהים עם האדמה בצרתה, נעלבים בשבילה, דואגים ואף חרדים לה.
נכון, מאנשים כל כך מעורבים רגשית, קשה לצפות שינהגו באיפוק הגיוני ושקול כל הזמן, שידעו תמיד להתבטא בצורה הכי אובייקטיבית ומדויקת, שיהיו סבלנים וינסו להשפיע בדרכים מחושבות, משכנעות, דיפלומטיות. נכון, קורה לנו שאנחנו מתלהמים, מתנסחים בבוטות, מפגינים להיטות שמעצבנת מישהו, מרתיעה מישהו אחר. אנחנו רק בני אדם. חוץ מזה, הרי אנשים תמיד נוטים להתרעם על כל מה שחדש, שנשמע להם ביקורתי, או שדורש מהם להשתנות.
קרציה, אבל בעדך
חמש פעמים ביום אני מוצאת את עצמי לכודה בהתלבטות מורטת עצבים: האם להעיר לאדם זה או אחר, לאמא, לחברה או לשכן, על הרגלים או חומרים שמזיקים לו ולעולם ולהסתכן שיחשבו אותי קרציה אקולוגית מצויה, או לשתוק ולהמשיך להזדעזע מאורח חיים שנראה לי בזבזני, מזהם ומסוכן.
יכול להיות שאני באמת קרציה מהסוג ההוא, וכמוני כל מליוני האיכפתניקים האחרים. אבל, זה לא מפני שאנחנו תאבי שררה, יהירים, היסטריים או כל שאר האשמות השווא שטופלים לנו. זה מפני שאנחנו מרגישים עד כמה גורלנו קשור בגורל הפלנטה המעונה והחבולה הזאת והלב שלנו שבור.
התגובה הרגשית שאנחנו מעוררים אצל מבקרים (בתקשורת ובכלל), או התנהגות כלשהי של מישהו מאיתנו, אינן מהוות מדד לצדקת הטענות שלנו. יחס מכליל או מזלזל כלפי פעילים שעושים עבודה חשובה כל כך, הוא רק התחמקות מהתמודדות עם הבעיה עצמה, שהיא כה גדולה ומורכבת והתייחסות אליה כאילו הייתה עוד אייטם של רכילות או עוד איזה מדד של "אין" ו"אאוט".