משהו טוב במהומות עכו

זה אולי יישמע מוזר, אבל תחושה של אופטימיות זהירה תופסת בהדרגה את מקומה של המועקה הראשונית שחשתי בתגובה לאירועים הקשים בעכו. אופטימיות זו מבוססת לא על נטיות הלב אלא על עובדות והתבוננות מעמיקה במה שהתרחש. חשובה מכל העובדה, שאינה מובנת מאליה, שאיש לא נהרג ושההתנגשויות לא התפשטו. הדבר היה עלול לקרות בנקל, וכולנו היינו עלולים להיות עתה בעיצומה של טרגדיה אזרחית משותפת, שהייתה מגמדת אף את זו שקרתה בספטמבר 2000.

במדינה בה יש נטייה לעיתים קרובות מדי שלא להפיק לקחים, יש לציין כי על פי מבחן התוצאה, פעלה המשטרה למניעת השימוש באש חיה כנגד אזרחים מתפרעים. הרשויות ראו באירועים, ובצדק, התפרצויות חמורות של פורעי חוק בקהילות היהודיות והערביות ושפת ההתייחסות של רשויות החוק לאירועים היתה אזרחית באופייה ולא ביטחונית-קלאסית.

יש סימנים לכך שגם בשפתה של חלק מההנהגה הפוליטית והציבורית – אפילו בקרב אלה הנוטים ללבות את האש - חלה תמורה מסוימת. קשת רחבה של מנהיגים יהודים התייחסו אל הפרות הסדר במונחים אזרחיים ולא לאומיים. האירועים תוארו בדרך כלל כעימות בין תושבי עכו, אזרחי המדינה, ולא במושגים טעונים של התקוממות ומרד. הדבר מייצג תמורה חשובה שבה אזרחים ערבים שהתפרעו זוכים לגינוי מוצדק כאזרחים פורעי-חוק, יחד עם מתפרעים יהודים, ולא מבודדים כגיס חמישי. בדומה לכך, התרחקה בדרך כלל המנהיגות הערבית המקומית והלאומית מניתוח לאומני גרידא של האירועים. רוב המנהיגים הערביים גינו את פורעי החוק, ערבים ויהודים כאחד, והקפידו להתרחק מתיאוריהם הצפויים של גורמים מסוימים בעולם הערבי שהעדיפו לפרש את המתרחש בעכו כפתיחה של "חזית חדשה" בעימות האזורי.

תוך זמן קצר מהתפרצות האלימות קמו כוחות מקומיים, ממשלתיים ואזרחיים הנחושים להסיק מסקנות ולחזק את עתידם המשותף של תושבי עכו. בשעה שנדמה כי ביטולו של פסטיבל התיאטרון היתה טעות, נוצרו התארגנויות אלטרנטיביות בעקבות ביקורם של הנשיא, הרבנים הראשיים ויוזמות של משרד החינוך, התיירות וגופים ממשלתיים אחרים.

בנוסף לקיומה של הסכמה רחבה יחסית בקרב מנהיגים ישראלים, יהודים וערבים כאחד, שהאירועים בעכו נבעו בחלקם מקשיים כלכליים, ישנם גם סימנים להכרה בחשיבותם של נושאים הקשורים לזהות, לתרבות ולמתן כבוד לשונות. על פי תפיסה זו חשוב לתת מקום לסוגיות הקשורות לתחושת השייכות של כל אזרח ישראלי לא פחות משיפור תשתיות ויצירת מקומות תעסוקה.

נדמה שבבסיסם של כל אלה מונחת תחילתה של תודעה אזרחית חדשה המחלחלת, אם כי עדיין באיטיות רבה מדי, לתודעה היהודית-ישראלית. אל מול מציאות שבה מרבית תלמידי בתי הספר בצפון הינם מוסלמים, דרוזים ונוצרים, מתחילים נציגי הציבור היהודי-ישראלי לתת ביטוי לכך שעתידם של כל אזרחי המדינה – ללא קשר ללאום ודת – תלוי זה בזה. לצערי, הכרה זו עדיין נעשית בדרך כלל באווירה של השלמה עם המציאות ולא כפי שניתן לחוות את הדבר, כהזדמנות מבורכת ליהנות מעושרה של חברה רב גונית.

אני אולי אופטימי אבל לא נאיבי, אין ספק כי כדור בודד, סכסוך בין שכנים או אפילו תאונת דרכים תמימה יכולים להצית להבה אזרחית. לכן עלינו לפעול ביתר שאת בשתי חזיתות – המניעה והתגובה. המניעה כרוכה בהשקעה לטווח הארוך. חינוך יעיל לאזרחות משותפת, בו יקבלו צעירים, מגיל הגן ועד לתיכון, כלים לחיים בחברה רב-גונית. עלינו גם להמשיך לפעול בכל הרמות כדי לחזק את התודעה הציבורית כפי שבאה לידי ביטוי בהתייחסויות לאירועי עכו. רק כאשר תכיר החברה הישראלית, על כל חלקיה, בעובדה שהאזרחות הישראלית המשותפת היא המחברת בין כולנו ואיננה צריכה לבוא על חשבון השתייכות לעם היהודי או הפלסטיני, נוכל להתקדם יחד ולעצב עתיד משותף בטוח וטוב יותר.

גם ברמת התגובה נותר עדיין הרבה מקום לשיפור. הגיעה השעה להרכיב "צוות תגובה" שיקבל הכשרה וכלים לסיוע בטיפול במשברים דומים. הצוות היהודי-ערבי יכלול מנהיגי דת וקהילה, אישי ציבור ואנשי מקצוע שיפעלו במהרה ובמקצועיות על פי תוכניות התערבות מקיפות. כמובן שייתכן שפירוש זה של האירועים האחרונים בעכו אינו אלא אמונה כוזבת של אופטימיסט כפייתי, אבל אולי לא?

מייק פרשקר הינו המייסד והמנכ"ל של מרחבים - המכון לקידום אזרחות משותפת בישראל