נמר, אתה חסר

דו"ח מצב, סתיו 2001: בישראל חיים פחות מ-10 נמרים. אחד מתגורר, ככל הנראה, במדבר יהודה ו- 8-6 בהר הנגב. גם הנמר, כמה לא מפתיע, נמצא בסכנת הכחדה.

פעם, מסתבר, זה לא היה כך. בכרונולוגיית ההכחדה של נמרי הארץ ניתן למנות את נקודות הציון הללו: בתחילת המאה ה-19 חיו נמרים בכל השטחים המתאימים בישראל. עד 1920 הושמדו כליל אוכלוסיות נמרי הכרמל ורמת מנשה. מיד אחר כך הגיע תורם של נמרי הגליל: בשנים 1925– 1956 הורעלו וניצודו שם לפחות 14 נמרים. במדבר יהודה שרדו נמרים בודדים, שהגיעו לשיא פריחתם בשנות ה-80 של המאה ה-20, ומנו אז 8–10 נמרים בוגרים. משנת 1986 עד סוף המאה ה-20 דעכה בהדרגה אוכלוסיית נמרי מדבר יהודה, וככל הנראה נותר שם עתה נמר בודד. אוכלוסיה קטנה אך יציבה של 6-8 נמרים נותרה בהר הנגב.

בשנות ה-80 היו נמרי עין גדי ומדבר יהודה לגיבורי תקשורת: רבים זוכרים את הנמרות בבתה ואניגמה, ולבסוף את הנמרה המיתולוגית שלומציון. לבסוף נפלו כולן קורבן לקונפליקט עתיק היומין בין חיות הטרף ובני האדם. הנמרות, שהיו פוריות וגידלו צאצאים, הרבו לחדור אל גבולות קיבוץ עין גדי כדי לטרוף חתולים וכלבים שיהיה לנמרים הצעירים משהו לאכול. אנשי הקיבוץ חשו מאוימים, ובשיא העימות ירו ופצעו את הנמרה בבתה.

בשנות ה-80 הקימה רשות שמורות הטבע גדר חשמלית סביב הקיבוץ, במטרה להגן על הקיבוץ ועל הנמרים. אניגמה ובבתה נלכדו והועברו אחר כבוד לגן הזואולוגי בתל אביב ולחי בר ביוטבתה. הן סיימו את חייהן בשבי. זכר נוסף, אחד מצאצאיהן, נדרס בגלגלי מכונית חולפת על הכביש הראשי. שלומציון, נמרה בעלת קורות חיים הירואיות שלהן יש להקדיש פרק נפרד, נותרה לבדה, העמידה צאצאים ולבסוף מתה אף היא באמצע שנות ה-90. בנה של שלומציון הוא, ככל הנראה, הנמר האחרון שחי עדיין במדבר יהודה.

הנמר הוא גדול חתולי ישראל. הספרות המקצועית מציינת כי הוא "מצטיין בגמישות אקולוגית רחבה", ומתכוונת לכך שהוא יכול לחיות בסביבות השונות זו מזו תכלית השינוי: גם בחורש הים תיכוני, וגם במדבר. הנמר, בקצרה, יכול לחיות כמעט בכל מקום בו הוא מסוגל למצוא טרף. מפת ההישרדות שלו מעידה על אויבו הגדול, והיחיד: האדם. הנמר נכחד כבר מכל מקום ישוב בארץ.

הנמר נחשב לפעיל לילה בעיקר, אך הוא מסוגל לשחר לטרף גם בבוקר ובשעות אחר הצהריים, אם החום אינו עולה על 32 מעלות. הזכר גדול מהנקבה ומבנה גופו כולל ראש וצוואר רחבים במיוחד. הנמרים וגם הנמרות חיים בבדידות. לזכר טריטוריה גדולה, המכילה עד שלוש טריטוריות של נקבות.

אחת הבעיות הקשות, שבמידה רבה סותמת את הגולל על תקוותם של נמרי מדבר יהודה, נעוצה בעובדה שאין שטח חיבור בינם לבין נמרי הר הנגב. עם מותו של הנמר האחרון יסתיים, ככל הנראה, פרק מפואר בתולדות מדבר יהודה. נמרי הר הנגב ישארו, בינתיים, להבעיר את השלהבת לבדם.

(הכתבה נערכה בסיוע "הספר האדום של החולייתנים בישראל". עורכים: עמית דולב וד"ר אבי פרבולוצקי (עורך הפרק: בני שלמון), הספר יצא בקרוב בהוצאת רשות הטבע והגנים והחברה להגנת הטבע.)