האימה, האימה

אורכו של “Invincible”, אות החיים המוזיקלי הראשון של מייקל ג'קסון זה שש שנים (מאז "היסטורי" מ-95', ברובו אוסף להיטים, במיעוטו שירים חדשים) ואלבום האולפן הראשון שלו זה עשר שנים (מאז "דיינג'רס" מ-91'), הוא 77 דקות ועשר שניות; אורך זמן שערורייתי לכל אלבום. אם היה מדובר באלבום מצוין, מילא, הזמן טס כשנהנים; אבל האלבום של ג'קסון הוא במקרה הטוב בסדר, ובמקרה הפחות טוב, משעמם.

ג'קסון, איש שואו ביז משופשף שמעולם לא עיגל קצוות בכל מה שקשור לערכי הפקה, הלך הפעם על יותר בטוח מבטוח כדי להישמע מעודכן וחבר ברוב קטעי האלבום לרודני ג'רקינס או טדי ריילי, אשפי הפקה של מוזיקה שחורה בפרט ופופ בכלל, תשאלו את אין סינק. חוץ מזה, אפרופו יד על הדופק, משולבים קטעי ראפ, יש שיתוף פעולה הפקתי אחד עם כוכב האר אנד בי אר קלי ואפילו קולו של נוטוריוס ב.י.ג המנוח משולב בעסק, ולא סתם אלא בשיר הפותח. יש קטעי אר אנד בי יעילים יותר ופחות, כשאלה מביניהם שהם יותר מלוכלכים, דוגמת "2,000 ואטס", הם יותר מהכל מביכים. יש בלדות מוצלחות יותר ופחות - התנועה היא על סקאלה שבין חביב, סביר ומשעמם מוות. בעולם שנשלט כיום על ידי מוזיקה שחורה ג'קסון צריך לבוא עם קצת יותר ממפיקים וצליל נכונים בשביל לשכנע שהיה שווה לחכות לו כל כך הרבה זמן ולהמשיך לשמור בשבילו בחירוף נפש על התואר "מלך הפופ" .

אירוני או לא, השיר היפה באלבום נקרא“The Lost Children” , אחד השירים הקצרים באלבום (בהפקתו של ג'קסון בלבד), שהוא בלדה קיטשית מדויקת, עם מניפולציה מבריקה של מקהלת ילדים בסיום. ג'קסון, ילד אבוד, שבגיל חמש כבר עמד על הבמה, שכנער היה הכוכב של הלהקה המשפחתית, שבגיל 24 כבש את העולם ולא נותר לו אחרי זה אלא לפתח סדרה של מוזרויות שכמעט והשכיחה את אמנותו, הוא היום בן 43, והוא נורא מנסה לחזור ולהיות הילד הכי מקובל בכיתה. ספק אם זה יקרה לו עם “Invincable”. האלבום לא מספיק טוב, והתחרות בעולם הפופ 2001 גדולה מדי.

הדבר הכי מגניב שקשור בימים אלה לשמו של ג'קסון הוא לא האלבום המדובר, לא“You Rock My World”, הסינגל הראשון מממנו, לא הקליפ הכל כך יקר (לפי הדיווחים, התקציב עמד על שני מיליון דולר) והכל כך משעמם שמלווה אותו, ולא הסיפורים הלא מחמיאים שליוו את הופעות המחווה שארגן לעצמו בתחילת ספטמבר בניו יורק ואת שיר הצדקה שניסה ליזום ללא הרבה הצלחה למען נפגעי התקפת הטרור על ניו יורק. הדבר הכי מגניב שקשור בימים אלה לשמו של ג'קסון הוא ללא ספק גירסת הכיסוי של אליין אנט פארם ל“Smooth Criminal" שלו מ-87'. לתת סופרלטיב למטאליסטים כמו אליין אנט פארם זה לא דבר קל אם לא ממש מעריכים את הז'אנר, אבל איכשהו הסופרלטיב הולם אותם הרבה יותר מאשר את ג'קסון, אפילו שהוא "מלך הפופ".