בחירות בארה"ב: הנשיאים הכי גרועים

הנשיאות של ג'ורג' ווקר בוש (1946- ) תיזכר בסופו של דבר בראי קבלת ההחלטות שלו מאז פיגוע הטרור ב-11 בספטמבר 2001. התקפת הטרור הקטלנית על מרכז הסחר העולמי והפנטגון שינתה את המסלול של נשיאות בוש; המוקד שלה הפך מאותו רגע למלחמה בטרור בינלאומי. מדיניות זו, שהביאה בין היתר לפלישתה של ארצות הברית לעירק ב-2003, הפכה את בוש לאחד הנשיאים הפחות פופולאריים, אם לא המושמץ ביותר בהיסטוריה האמריקאית.

ג'ורג' בוש בא ממשפחה פוליטית רבת השפעה – סבו פרסקוט בוש כיהן כסנטור של קונטיקט ואביו כיהן כמובן כנשיא ארה"ב. בוש הבן היה מעורב בזירה הפוליטית מאז ילדותו: ב-1993 הוא ניצח בבחירות למושל טקסס, ב-1998 נבחר בשנית לתפקיד. במסע הבחירות שלו לבית הלבן ב-2000, נותר בוש צמוד לקו השמרני המסורתי של המפלגה הרפובליקנית: תמיכה בממשלה קטנה, קיצוצי מסים, צבא חזק והתנגדות לפיקוח על נשק והפלות. בחירתו בדיק צ'ייני, שר ההגנה במהלך כהונת אביו, כשותף, סיפקה מימד של ניסיון. בוש זכה בנשיאות עם 271 אלקטורים, קול אחד מעל 270 האלקטורים הנדרשים.

מדיניות החוץ המקורית של בוש התאפיינה ב דחייה של מספר אמנות בינלאומיות שלדעתו סתרו את האינטרסים של ארה"ב, בהן אמנת קיוטו והקמת בית דין בינלאומי לפשעי מלחמה. בוש נסוג גם מהאמנה נגד טילים אנטי-בליסטיים מ-1972, הבסיס לשלושה עשורים של יציבות גרעינית עם ברית המועצות. מצד שני, הוא הצליח לשכנע את רוסיה להסכים לאמנה שקבעה כי עליה ועל ארה"ב לצמצם את מלאי הנשק הגרעיני שלה.

לאחר ה-11 בספטמבר, כשהעולם גילה את האיום האיסלמי, צבר בוש תמיכה עצומה בקרב הקהילה הבינלאומית ופצח במלחמה בטרור. עם זאת, הפלישה האמרקאית לאפגניסטן לא הביאה לעצירת אל קאיידה ולכידת מנהיגה אוסמה בן לאדן. בוש העביר את "חוק הפטריוטיזם" - חקיקה אנטי-טרוריסטית שמעניקה לרשויות הביטחון כוחות חדשים לערוך פשיטות ללא צו משפטי ולעצור ולהחזיק בחשאי חשודים.

בוש טבע את המונח "ציר הרשע" המתייחס לעירק, צפון קוריאה, ואירן וסוריה,ו במהלך 2002 הכריז על "דוקטרינת בוש" , על פיה ארה"ב אינה מוכנה להמתין עד שהאיום נגדה יגדל, ויוזמת מתקפה. ב-19 במרץ 2003 הכריז בוש מלחמה בעירק והצבאות האמריקאיים החלו להפציץ את בגדד.

הלחימה עצמה הסתיימה ב-2004, אך תקופת השיקום התגלתה כמורכבת ביותר. המשך האלימות בעירק, אי היציבות הפוליטי הכלל אזורי, והגדלת הכוחות האמריקאיים המוצבים באזור הביאו לתחושה גוברת של חוסר תכלית. אירן הגרעינית התעצמה, אך ארה"ב איבדה את קלפי המיקוח שלה לפעולה צבאית במזרח התיכון. אחוזי התמיכה בנשיא בוש הגיעו לשפל שלא נרשם כמותו.

הוריקן קתרינה הקטלני, שפקד את ניו אורלינס ב-2005 וקיפד את חייהם את עניי האזור, וניהולו הכושל של בוש את המשבר, הובילו לעוד ביקורת חריפה נגד ממשלו, גם בקרב המפלגה הרפובליקנית. האמון ביכולתו להנהיג את המדינה בעתות משבר, נשבר. התעלמותו המופגנת מבעיות האקלים של כדור הארץ, דרך התבטאותו הפומבית שביטאה ראייה חד מימדית, שלא לומר בורות, לצד התעוררותה של רוסיה וקריאת התיגר שלה במהלך השנה האחרונה על ארה"ב כמעצמה עולמית יחידה, פגעו ביוקרה האמריקאית ובדימויה מפנים ומחוץ. המשבר הכלכלי החריף של החודשים האחרונים- קריסת שיטת המשכנתאות והתמוטטות הבורסה, כבר הולידו שיח אודות תום עידן האימפריה. בוש ייזכר כמנהיג ארה"ב באותה העת.

נשיאה ה-29 של ארצות הברית כיהן קודם לכן כסנאטור וקיבל את מועמדות המפלגה הרפובליקנית בוועידה המפלגה בשנת 1920. הרדינג נבחר לאחר שנציגי המפלגה לא הצליחו להחליט על מועמד, והרדינג סומן כפשרה.

הרדינג ניצח בבחירות לנשיאות כשהוא מסתיר מהציבור את מחלת הלב שלו ואת אשפוזיו התכופים. בקמפיין שלו הוא מחק את מורשת חבר הלאומים של וודרו ווילסון, והתבסס על עקרונות רפובליקנים שמרניים, פנים אמריקאים. כהונתו התאפיינה בתמיכה ללא סייג בבעלי עסקים, אי קידום נושא שכר המינימום והתנגדות חריפה להתאגדויות של עובדים.

חברו הקרוב של הרדינג והממונה מטעמו על ענייני יוצאי-צבא, צ'רלס פורבס, הואשם בנטילת שוחד, אך הרדינג סירב לגנות אותו על כך. זמן קצר לאחר מכן, התאבד סגנו של פורבס, ולאחריו גם שר המשפטים דוהרטי, שהיה גם חברו הטוב של הארדינג ומנהל הקמפיין שלו.

בתקופתו בבית הלבן, הרדינג בילה זמן רב במשחקי פוקר עם חבריו, בהם נהג להגיש אלכוהול רב, למרות תקופת היובש. הוא תמך כלכלית בשתי פילגשים, ונהג לשכור חדר במלון אליו הזמין זונות. הוא מת בשנת 1923 מהתקף לב, כשרוב השחיתויות והשערוריות של ימי שלטונו צצו רק לאחר מכן.

ניקסון נודע במהלך כהונותיו בקונגרס ובסנאט בתור רודף קומוניסטים גדול, כחבר בוועדה ל"פעילות לא-אמריקאית". כשהיה מועמד לסגנות נשיאות ארה"ב, נחשפה פרשה בה נטען כי ניקסון ומספר בעלי עסקים הקימו קרן פיקטיבית דרכה הוזרם אליו כסף, אך כשעמד להיות מוחלף, נשא נאום כובש בטלוויזיה בו סיפר על אורח החיים ה"צנוע והרפובליקאי" של משפחתו, שהביא לתמיכה בו.

ניקסון הפסיד בשנת 1960 בהתמודדות על הנשיאות לג'ון קנדי, ושנתיים מאוחר יותר הפסיד גם בבחירות למושל קליפורניה. הוא פרש מהפוליטיקה והפך להיות עו"ד בוול סטריט. ב- 1968 שב לפוליטיקה וקיבל את מועמדות המפלגה לנשיאות.

באותה שנה נחשב בובי קנדי, שעמד להיבחר כמועמד הדמוקרטים לנשיאות, לבעל הסיכויים הגבוהים ביותר להיות נשיא, אך קנדי נרצח על ידי מתנקש ולאחר הרצח שררה במפלגה הדמוקרטית סערה ובלבול, שאפשרה לניקסון לנצח לבסוף יוברט האמפרי במרוץ.

בבית הלבן הפך ניקסון מתבודד וחשדן. הוא דרש יומיים בשבוע בהם לאיש אסור היה לגשת אליו, ונהג להסתיר מידע מהקבינט. ניקסון נהג לקבל את החלטותיו בנושאי חוץ וביטחון לפי המלצותיו של יועצו לביטחון לאומי, הנרי קיסינג'ר, שהיה האיש הדומיננטי בממשלו.

הוא נבחר שוב לנשיאות בבחירות 1972, לאחר שניצח את הסנאטור הדמוקרטי ג'ורג' מק'גאוורן. במהלך הבחירות נעצרו פעילים רפובליקנים שפרצו למלון ווטרגייט בוושינגטון, שם שכן מטה המפלגה הדמוקרטית. ניקסון הכחיש כל קשר לפרשה ובמשך שנתיים לאחר מכן, התעסק בטיוח והדיפת הקשר אליו, טישטש ראיות, מחק פרוטוקולים ומנע עדויות במה שנודעה כפרשת "ווטרגייט".

ניקסון פיטר את התובע המיוחד מטעם הסנאט, ארצ'יבלד קוקס, והעביר את החקירה בעניין ווטרגייט לידי משרד המשפטים. בית הנבחרים החל בהליך הדחה חסר נגד הנשיא, ונאלץ לפטר את סגנו אגניו, אשר הואשם בעברות שוחד. ניקסון הרים ידיים והפך לנשיא הראשון בהיסטוריה של ארה"ב שהתפטר. ניקסון נאבק גם בשמועות על כך שנהג להכות את אשתו, אותה שכנע מספר פעמים שלא להתגרש ממנו. בראי ההיסטוריההוא זכור כאחד הנשיאים הפחות פופולארים של ארה"ב בעידן המודרני.

הנשיא ה-40 של ארצות הברית דוקא היה אחד הפופולריים בתולדותיה. הוא החל את הקריירה שלו כשחקן בהוליווד והשתתף ב-53 סרטים, אך הקריירה שלו לא זכתה להצלחה רבה. רייגן שימש גם כנשיא ארגון השחקנים, ונהג לסייע ל"ציד המכשפות" של הסנאטור מק'ארתי, אחר קומוניסטים-לכאורה בהוליווד.

ב-1966 החל את הקריירה הפוליטית שלו במפלגה הרפובליקנית, כשנבחר למשרת מושל קליפורניה. הוא זכה במועמדות המפלגה בשנת 1980, והביס את ג'ימי קרטר במירוץ לבית הלבן. בכך הפך לאדם המבוגר ביותר שנבחר לנשיאות, שיא שעשוי להישבר בקמפיין הנוכחי על ידי ג'ון מקיין.

חודשיים לאחר היבחרו, ניצל רייגן מניסיון התנקשות, אירוע שחיזק את תמיכת האומה בו. במהלך שנותיו בבית הלבן נקט רייגן בקו כלכלי קפיטליסטי נוקשה ומינה לבית המשפט העליון ארבעה שופטים שמרנים. במדיניות החוץ, רייגן הכיר באש"ף והתערב בסכסוך האתני בלבנון, אך הסיג את הכוחות משם לאחר פיגוע שגבה את חייהם של מאות חיילי מארינס. רייגן הסתבך בפרשת "אירן-קונטרס", בה מכר נשק לשלטון חומייני באירן, כשהרווחים הועברו למימון את מחתרת ה"קונטרס" האנטי-קומוניסטית בניקרגואה.הוא גם יזם את תכנית "מלחמת הכוכבים" ליירוט טילים גרעיניים סובייטים, תוכנית הנחשבת לאחד הגורמים לנפילת ברית המועצות.

האמריקאים אהבו לאהוב את כוכב הקולנוע הפוטוגני לשעבר, שכהונתו התאפיינה בפריחה כלכלית, אך בדומה לניקסון, גם רייגן נחשב לנשיא שנוי במחלוקת, בשל הפער בין האהדה לה זכה לבין הכשלונות של ממשלו. רייגן זכה לביקורת רבה כשהתעלם ממחלת האיידס החדשה, ואף אמר כי "זה כנראה עונש מאלוהים". מעל הכל, הוא הותיר את ארצות הברית עם חוב לאומי ענק, בשל עידוד הצריכה שאיפיין את משטרו והמדיניות הכלכלית המתירנית. חוב זה נחשב לאבי המשבר הנוכחי. הוא מת בגיל 93 לאחר שסבל למעלה מעשור ממחלת האלצהיימר.

ג'ימי קרטר, הנשיא ה-39 במספר של ארצות הברית, נחשב בעיני רבים לאחד מהנשיאים הגרועים שידעה. ניתן למנות סיבות רבות לכך: כישלון מדיניות החוץ שלו, האידיאולוגיה האנטי-מלחמתית שלו בעיתות משבר שלא הוכיחה עצמה, וכישלון המדיניות הכלכלית. מעל לכל נדמה כי קרטר ייזכר כנשיא תמהוני, שאמירותיו משולחות הרסן גרמו לא פעם להרמות גבה ובסופו של דבר לטינה בציבור כלפי הערכים הליברליים שייצג, מה שהביא לעלייתו של רונלד רייגן השמרן לשלטון.

ג'יימס אירל קרטר ג'וניור (1924-) נולד בעיירה קטנה בג'ורג'יה למשפחה שורשית.. הוא שירת בצי וחזר לנהל את חוות הבוטנים של אביו לאחר שזה מת ב-1953. קרטר נבחר למשרת מושל ג'ורג'יה ב-1970 מטעם המפלגה הדמוקרטית, ובכהונתו דגל בסיום מדיניות ההפרדה הגזענית ובשיתוף פעולה עם מנהיגי זכויות אדם. ב-1976 זכה קרטר במועמדות מפלגתו לנשיאות, והביס בבחירות את הנשיא ג'רלד פורד.

מדיניות החוץ של קרטר רשמה כמה הצלחות בתחילה. הוא קבע לוח זמנים להשבת השליטה ב"תעלת פנמה" לפנמה וכמובן, היה אחראי להישג שזיכה אותו בפרס נובל, כשתיווך בין מצרים לישראל והביא להסכם השלום של קמפ דיויד.

אלא ששנתו האחרונה של קרטר בשלטון זרועה במספר כישלונות קולוסאליים מבחינת מדיניות חוץ. קרטר נזף בעם האמריקאי על הפחד שהוא מגלה מפני הקומוניזם, והסביר מדוע על רוסיה יש להמשיך ולנסות ל"ייצא" את האידיאולוגיה שלה ברחבי העולם. האמון שנתן קרטר בסובייטים התפוצץ כשפלשה ברית המועצות לאפגניסטן בשלהי 1979.

במסגרת האידיאולוגיה הפציפיסטית של קרטר וחששו מפני "מלמת וייטנאם שניה", בחר הנשיא האמריקאי לנקוט ב"דוקטרינת קרטר" - עונשים דיפלומטיים כגון אמברגו על יצוא החיטה לברית המועצות, חרם על אולימפיאדת מוסקבה ב-1980 ואספקת נשק לפלגים מוסלמיים קיצוניים, כגון הטליבן. אך ארה"ב נזהרה מכל עימות צבאי. כשיצאה לבסוף ברית המועצות מאפגניסטן, השתלט האיסלם הקיצוני על המדינה, וסימן את ראשיתו של האיום על העולם החופשי.

ומכאן ל"אירנגייט": לאחר שפרצה המהפכה האירנית והשאח, בן בריתה של ארה"ב, הודח מהשלטון, העדיף קרטר שוב שלא להתערב ישירות. השאח נמלט לגלות אך קרטר סירב בתחילה להעניק לו מקלט. כשלבסוף התרצה, עורר קרטר את זעם האירנים וקבוצה של סטודנטים חמושים השתלטו בתגובה על שגרירות ארה"ב בטהרן ולקחו בשבי 55 בני ערובה. כשניסיונות המשא ומתן עמם נכשלו, הורה קרטר על מבצע צבאי לחילוץ השבויים, שכשל אף הוא. הרפתקאות חוץ אחרות של קרטר כללו את ביקורו והשבחים שחלק למנהיג צפון קוריאה דאז קים איל סונג, ביקורו בסוריה וחיבתו המופגנת לאסד האב, והזמנתו של שר המלחמה הסומלי פראח אידיד לארה"ב.

מבחינת מדיניות פנים, התקשה קרטר להתמודד עם האינפלציה הגואה ועליית מחירי הנפט בעקבות המהפכה האירנית. כל זאת בשילוב עם ריבית בשיעור 20%, גירעון תקציבי, שיעור אבטלה גבוה והאטה בצמיחה. כל אלו הובילו לשקיעתה של ארה"ב למיתון בתחילת שנות ה-80. התמיכה בקרטר צנחה לשפל של מתחת ל-20%, וברגע זה זכור קרטר כמי שנשא את "נאום החולי" המושמץ, כנגד בני עמו: "סממני משבר הרוח האמריקאית אופפים אותנו. בפעם הראשונה בהיסטוריה, רוב הציבור מאמין כי חמש השנים הבאות יהיו גרועות מאלו שחלפו. שני שליש מהאמריקאים אינם מצביעים. כל החקיקה שבעולם לא תתקן את הלקוי באמריקה".